זה היה עוד בוקר שגרתי בחייה של עורכת "ווג" אוסטרליה, קירסטי קלמנטס. היא נכנסה למשרדה, הניחה את תיק הגוצ'י שלה על הכיסא והתכוננה לפגישה שנקבעה עבורה עם המנכ"לית החדשה של המגזין. במהלך 13 שנותיה כעורכת השלוחה האוסטרלית של מגזין האופנה העולמי "ווג", קלמנטס החליפה כבר שבע מנכ"ליות, כך שהיא לא התרגשה ממינויה של עוד אחת. אבל מיד כשנכנסה לחדר, הבינה קלמנטס שהפגישה הזו שונה: המנכ"לית החדשה פיטרה אותה במקום, ודרשה ממנה לעזוב את הבניין מיד, אפילו מבלי להיפרד מהצוות הנאמן שליווה אותה לאורך כל שנות עבודתה.
האגדות טוענות שקלמנטס התפרצה בזעם, השליכה כיסא על המנכ"לית וצעקה: "אבל אני זה ווג!". קלמנטס, מצידה, מגחכת ומכחישה: "הדבר הראשון שאמרתי היה: 'את צוחקת, נכון?'", היא אומרת בראיון טלפוני ל-m. "אחר כך אמרתי: 'אני לא מאמינה שאת רואה אותי כחלק מהבעיה ולא כחלק מהפתרון'. ואז הלכתי, כי זה מה שביקשו ממני. לעורכות ווג יש נטייה להיות מפוטרות בצורה, אך נאמר? אכזרית. אני מקווה שזה לא תמיד ככה ואני לא חושבת שזה צריך להיות ככה".
בבוקר שלאחר פיטוריה, בעוד שקלמנטס מטביעה את יגונה בכוס שמפניה בביתם של חברים ומנסה להתעלם מכותרות העיתונים הלעגניות, צלצל הסלולרי שלה. על הקו הייתה סאלי הית', מנכ"לית ההוצאה לאור של אוניברסיטת מלבורן. היא הציעה לקלמנטס, כעת מובטלת טרייה, לכנס את כל חוויותיה מתעשיית היופי לספר. קלמנטס, שהתחילה את השיחה בהתנגדות נחרצת, סיימה אותה בפגישה אישית עם הית', שהתקיימה כבר למחרת.
התוצאה של אותה פגישה היא The Vogue Factor, ספרה של קלמנטס, שפורסם לאחרונה ומעורר הדים לא רק באוסטרליה, אלא גם מעבר לים, באנגליה ובארצות הברית. מה שמבדיל את ספרה של קלמנטס מעוד ביוגרפיה שמטנפת על עולם האופנה ויורקת לבאר שממנה שתתה עד לפני שניות ספורות, זו העובדה שהיא חושפת בו כיצד עולם האופנה בונה, משמר ומקדם מודלים נשיים רזים במידה 34 ומטה, ולמעשה מתעלל באכזריות ובמודע בדוגמניות שעובדות בו, ומתעלם מהמצוקה שלהן. בספר משבצת קלמנטס סיפורים מסמרי השיער על דוגמניות המשתמשות בשיטות מחרידות כדי להישאר רזות מספיק – תוך שהן מרעיבות את עצמן עד מוות, פשוטו כמשמעו.
"זה לא ספר שנכתב בנקמה", הפריכה קלמנטס בראיון ל-CNN את הטענות שהספר נכתב כדי לחסל חשבונות עם תעשיית האופנה ובעיקר עם מחליפתה בתפקיד, אדווינה מקקאן, שערכה לפני כן את "הארפרס באזאר" האוסטרלי. "זה לא ספר מריר ואין כאן רצון לחסל אף אחד. כל הנימה של הספר נשענת על הרצון להסביר מה מניע אנשים צעירים בתעשייה הזו".
"הדוגמנית לא אכלה שלושה ימים"
בעשור האחרון הייתה קירסטי קלמנטס, 50, נשואה ואם לשני בנים, אחת הנשים החשובות בתעשיית האופנה העולמית. חיי היומיום שלה היו משובצים בשלל רגעים זוהרים בניחוח השטן לובשת פראדה: ארוחת בוקר עם מעצב העל האיטלקי ג'יאנפרנקו פרה, לאנץ' עם רוקח הבשמים של שאנל, ודרינק של ערב עם המעצב הידוע תום פורד. בין לבין – אינספור מסיבות, צילומים, הפקות אופנה עם דוגמניות על, וכסא שמור בשורה הראשונה בשבועות אופנה ברחבי העולם. "מעולם לא קיבלנו בגדים בחינם", היא מחדדת את ההבדל בין הקלישאה למציאות, "את יכולה לקנות בגדים במכירות מיוחדות לעיתונאיות ולפעמים שלחו לנו תיקי יד, אבל שאר הדברים נרכשו בכסף מלא. איפור חינם נשלח אלייך רק אם את עורכת בתחום הטיפוח והיופי. ואת ממש לא יכולה לקחת דברים ממחסן האופנה וללבוש אותם, כמו בסרט, אלוהים ישמור! זה נכון שהחיים בווג יכולים להיות מאוד זוהרים, עם כל המסיבות, ארוחות הערב, ותצוגות האופנה – אבל במשרד עצמו העבודה היא עבודה קשה ואינטנסיבית".
הדרך של קלמנטס למעלה התחילה, כמו באגדות הכי נפוצות, מהתחתית: ב-1985, כשהיא בת 23 בלבד, עבדה כמוכרת בחנות ספרים. באחת המשמרות, בעודה מעלעלת בווג, נתקלה במודעה שחיפשה פקידת קבלה למגזין. קלמנטס ניגשה לראיון חדורת מוטיבציה, אבל למרות שהשאירה רושם טוב, החליטו במגזין לקבל אותה ביחד עם בחורה נוספת – כל אחת מהן זכתה לשבוע ניסיון שבסופו יוחלט מי תקבל את התפקיד. קלמנטס לא התבלבלה: היא התעקשה להיות הראשונה שתתנסה בעבודה, כדי להבטיח שהמועמדת השנייה בכלל לא תוזמן לשבוע הניסיון שלה. "שאלתי את כל מי שראיתי אם הוא צריך עזרה", היא נזכרת, "הקלדתי עבורם מסמכים בזמן שישבתי בשולחן הקבלה, הצעתי להפוך לעוזרת אישית, סידרתי את המחסן בשעות הפנאי, ניקיתי את המגירות, ביצעתי משימות וסידורים, גרמתי להם לשים לב אליי. אחרי שישה חודשים מונתה לעוזרת האישית של העורכת בפועל. אחרי חצי שני נוספת עברה למחלקה הקריאטיבית, ומשם לתפקידי עריכה. עשר שנים מיום שנשכרה כפקידת קבלה, הפכה קלמנטס לעורכת היופי של המגזין.
אבל בשלב הזה היא הרגישה שהיא מתחככת בתקרת זכוכית: כדי להתמנות לעורכת הראשית היה עליה להוכיח שיש לה מספיק כוח להוביל מגזין אופנה, וגם את היכולת להפוך אותו לרווחי. ב-1995 עזבה את ווג והייתה שותפה להשקה המחודשת של מגזין האופנה הארפרס באזאר באוסטרליה – צעד שתצטער עליו בהמשך, כשהמגזין יהפוך למתחרה הכי גדול של ווג, וגרוע מזה, כשהעורכת של המגזין, אדווינה מקקאן, תחליף אותה בווג עם פיטוריה ב-2012. אבל באותה נקודת זמן, המעבר של קלמנטס הצליח: ב-1999 היא נקראה בחזרה לווג אוסטרליה ומונתה לעורכת הראשית. בתוך שלוש שנים היא הזניקה את נתוני המכירות של המגזין.
במהלך שנותיה בתחום, למדה קלמנטס היטב מהו הערך העליון שלפי מתנהל כל עולם האופנה – באוסטרליה כביפן, בארצות הברית כבאירופה: "רזון הוא הנושא בעל החשיבות הגבוהה ביותר", היא מבהירה. "אבל הבעיה היא, שכל מה שקשור בהפרעות אכילה או ברזון יתר לא מדובר בכלל בתעשייה. יש הרבה טיוח, וזה מתרחש גם כשברור לכולם שהדוגמנית נמצאות במצוקה".
בספר מתארת קלמנטס סיטואציות מצמררות, במהלכן נתקלה בדוגמניות שמרעיבות את עצמן עד מוות, פשוטו כמשמעו, באופן קבוע, על מנת להתאים את עצמן לסטנדרטים הבלתי הגיוניים הנדרשים מהן. "הלבשתי דוגמנית אמריקאית לצילומי הפקת יופי, כשהבחנתי לפתע בצלקות ושריטות על הברכיים שלה", היא מספרת בספרה, "כששאלתי אותה ממה הן נגרמו, היא ענתה לי בנונשלנטיות: 'אה כן, בגלל שאני תמיד כל כך רעבה, אני מתעלפת המון'. היא חשבה שזה נורמלי להתעלף כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום".
במקרה אחר, השתתפה קלמנטס בהפקת אופנה שנמשכה שלושה ימים, במהלכה לא ראתה את הדוגמנית אוכלת אפילו פעם אחת. בסופו של דבר, הדוגמנית הגיעה למצב שבו הייתה זקוקה לתמיכה כדי לעמוד ובקושי פתחה את העיניים. "אני זוכרת צילומים שהשתתפו בהם דוגמניות רזות מאוד", סיפרה בראיון טלוויזיוני על מקרה נוסף, "באותו ערב אכלתי ארוחה עם סוכן מניו יורק שסיפר לי שהדוגמניות אוכלות טישו. בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה ושאלתי אותו מה המשמעות של זה. הוא הסביר לי שהטישו מתנפח בבטן וגורם להן לתחושה של שובע".
בספר מציגה קלמנטס שני מונחים מעולם האופנה, אחד יותר אכזרי ומופרך מהשני. המונח הראשון הוא "דוגמנית מדידות" – דוגמנית הנדרשת להיות אפילו רזה יותר משאר הדוגמניות, כיוון שהיא משמשת כמודל המדידה של מעצבי העל, שיוצרים על גופה את בגדיהם. בראיון ל"אינדיפנדנט" סיפרה קלמנטס שלמדה כמה חמור מצבן של דוגמניות מדידה, כששאלה פעם דוגמנית אחרת איך היא מסתדרת עם השותפה החדשה שלה לדירה. התשובה שקיבלה השאירה אותה המומה: "מצוין", ענתה הדוגמנית באגביות, "השותפה שלי היא דוגמנית מדידות אז רוב הזמן היא בכלל לא בבית אלא בבית החולים, מחוברת לאינפוזיה".
המונח השני שמציגה קלמנטס בספר הוא "רזון פריז" – המידות שאליהן צריכה דוגמנית להגיע כדי להתקבל למסלולי תצוגות האופנה של עיר האורות, הנחשבים ליוקרתיים ביותר. "המידות של דוגמניות שמופיעות על מסלולי התצוגות של אופנות ה- ready to wear מכתיבות את הסטנדרט של כל התעשייה", מסבירה קלמנטס את חוקי המשחק. "או שדוגמנית מחזיקה במידות הללו באופן טבעי, או שהיא עושה דיאטה עד שהיא מגיעה אליהן, אבל היא חייבת להגיע למידות האלו כדי שתוכל ללבוש את הדגמים של התצוגות. רוב הדוגמניות באוסטרליה קצת יותר גדולות מהמידות האלה ואם הן רוצות לעבוד בפריז הן צריכות לרדת מידה או שתיים".
והנה עובדה אירונית במיוחד: לא רק שהדוגמניות נדרשות לרזות, הציפייה היא שהמשקל ירד מהטורסו בלבד, ולא מהזרועות. לא פעם זרועותיהן של דוגמניות מסלול, המצולמות במהלך תצוגה, נראות רזות מדי, ולכן התמונות שלהן עוברות עריכה בפוטושופ לפני פרסומן במגזין, במטרה לגרום להן להיראות מלאות יותר ולא להרתיע את הקוראות.
נערות צעירות על סף קריסה
"זה יהיה פשטני להאשים את מעצבי האופנה הגברים במיזוגניה (שנאת נשים – א.ר.), למרות שבמקרים מסויימים ההאשמות האלה נכונות. ישנם כמה גברים, מעצבי אופנה, שהייתי רוצה לחנוק. אבל יש גם הרבה עורכות אופנה, שמנציחות את הסטריאוטיפים. אלו נשים שפעמים רבות סובלות מהפרעות אכילה בעצמן, וכל כך מוקסמות מאיך שבגדים נראים על בחורה במידה 34, שהן לא מבחינות בסכנה שמובלעת בתוך המסר הזה. אי אפשר להכחיש שבאופן ויזואלי, בגדים נראים טוב יותר על גוף רזה. אבל יש רזה, ויש כחושה באופן מפחיד" (מתוך The Vogue Factor)
איך נוצר יקום כל כך מעוות, שבתוכו בחורות צעירות ויפהפיות משעבדות את עצמן מרצון לחיים על אינפוזיה ונייר טואלט? איך זה שאף אחד לא מטפל בהן או עוצר אותן מלהזיק לעצמן? "רוב הפרעות האכילה הן לא דבר גלוי, אלא נחבא – וזה בלתי אפשרי למשטר את הרגלי האכילה של אדם אחר", מסבירה קלמנטס, "בשביל זה את צריכה לבלות איתו 24 שעות. תמיד יש קייטרינג בצילומים והדוגמניות לא אוכלות הרבה – אבל הן אוכלות. רובן אוכלות סלטים או אוכל אורגני. כדי לדעת אם הדוגמנית חולה את צריכה להכיר את אותה, לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. כעורכת, האחריות שלך היא רחבה יותר – למשטר את הדימויים שאת מכניסה למגזין".
יכול להיות שמדובר בתשובה מיתממת? הרי קלמנטס הייתה במשך שנים פועלת חרוצה בתעשייה, וראתה אלפי דוגמניות כחושות סביבה. סביר להניח שכל עוד הייתה עורכת ראשית לא בער לה להתעמק בהרגלי חוסר האכילה שלהן. ייאמר לזכותה, שהיא לא לגמרי מכחישה את חלקה באחריות. "כן, אני מרגישה שיש לי יד בזה", היא מודה, "יש לי כאן אחריות אישית. אבל עורכות ווג, וחשוב להבין את זה, הן רק חלק מתעשייה מאוד גדולה ועוצמתית".
קלמנטס טוענת שקובעי הטרנדים, המחליטים גם על המשקל הנכון, הם קבוצה מצומצמת של מלהקים, סטייליסטים, מעצבי על ובעלים של חברות אופנה בינלאומיות. "אני אף פעם לא בדקתי משקל של דוגמנית", אמרה בראיון לתוכנית entertainment tonight, "תמיד יותר עניין אותי הלוק שלה, איך היא תיראה על שער המגזין, ואיך הקוראות יגיבו אליה". אבל באותה נשימה, היא מודה שבשנים האחרונות המצב הפך לבלתי אפשרי בכל הנוגע לטרור הרזון ולמצבן של הדוגמניות. "בשלוש השנים האחרונות, הבנות על המסלול נהיו כל כך צעירות ורזות, ונעלי העקב שהן נדרשו לצעוד עליהן היו כל כך גבוהות, שזה ממש היה ברברי", היא כותבת בספרה, "הייתי צופה בתצוגות כשאני יושבת על קצה הכיסא, דרוכה ומתוחה. אני לא מרגישה בנוח לראות נערות צעירות על סף התמוטטות וקריסה".
האם יש סיכוי שנתחיל לראות נשים מלאות על שערים של מגזיני אופנה בקביעות, ולא כגימיק אופנתי חד פעמי? האם קיימת אפשרות שתעשיית האופנה תפסיק לקדש את הרזון ולגבות מחירים כבדים מהביטחון העצמי של נשים ברחבי העולם? קלמנטס מרגישה שהתשובה נמצאת בקוראות עצמן: "התעשיה הזו לא תשתנה לבד", היא אומרת, "המצב ישתנה כשהקוראות ידרשו את זה וכרגע הן לא. זה נכון שהן לא מרוצות מהרזון שמוצג במגזינים היום, אבל הן עדיין רוצות לראות שלמות מהסוג הזה בדיוק".