הלקח מהתאבדותה של שפרה הורביץ גדול ממעשיו של חיים ולדר

חבריה של שפרה הורביץ הקימו חמ"ל שלם כשהבינו בתחילת השבוע שעבר שהיא נעדרת. הם פנו למשטרה, חיפשו אותה בכל הארץ, התקשרו למכריה ולאנשים שטיפלו בה, ניסו למצוא קצה חוט. בלילה שבין רביעי לחמישי, כ-48 שעות לאחר שהתקבלה הפנייה בעניינה, שלושה שוטרים פרצו את דלת הדירה שבה שהתה בירושלים ונאלצו לקבוע את מותה.

אחד מחברי החמ"ל היה אהוד (שם בדוי), אחד מחבריה הטובים של הורביץ. הוא השקיע שעות רבות בחיפושים אחריה, אבל חשש יותר מכל מהרגע שבו תימצא. "כששמעתי שהיא נעדרת הבנתי שזהו, היא החליטה לסיים את החיים שלה", הוא מספר השבוע. "חיפשנו אותה המון, קיווינו לסוף אחר, אבל כשהמשטרה שאלה אותי אם יש לי מושג איפה היא, אמרתי שאני מרגיש שהיא התאבדה. שפרה הייתה מדברת המון על המוות, הייתה אומרת שהיא רוצה למות ושהיא חושבת איך לעשות את זה. פעם אחת נסענו ליד איזה יער והיא אמרה, 'זה מקום יפהפה למות בו'. אני חושב שכולנו ידענו שהיא תתאבד בסופו של דבר, רק לא ידענו איך ומתי זה יקרה".

באוגוסט האחרון, ארבעה חודשים לפני שקיבלה את ההחלטה האחרונה בחייה, הורביץ בת ה-24 כתבה בדף הפייסבוק שלה: "מרבית האנשים שמבצעים מעשה אובדני אינם משוכנעים ברצונם למות, והם אמביוולנטיים לגבי המעשה. ידוע מאנשים שהיו על סף מוות וניצלו שיש התלבטות. אנשים סיפרו שהמחשבה אם להתאבד או לא הייתה עד השנייה האחרונה. ואני – רק רוצה להיות החלטית כבר! לא אכפת לי לאיזה צד".

אוהד (שם בדוי): "שפרה סיפרה לי שעברה כמה פגיעות מיניות בילדות, אבל לא הסכימה להגיד מי היו הפוגעים. פעם היא אמרה לי שהמטפלת שלה פגעה בה"

בשנתיים האחרונות, מאז שיצאה בשאלה, הורביץ פרסמה פוסטים דומים רבים והתבטאה בחופשיות על משאלת המוות שלה. והיו גם מעשים. "מאז שהיא עזבה את העולם החרדי היו לה כמה ניסיונות אובדניים", מספר אהוד. "אחרי כל ניסיון היא הייתה מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית, מקבלת טיפול ומספרת שהיא רוצה לחיות, אבל ברגע שהיו משחררים אותה היא כבר הייתה מתכננת את הפעם הבאה שתנסה לסיים את חייה".

הצלחת להבין מאיפה הגיע הדחף הזה?
"האובדנות שלה לא הייתה מתוך כאב בלתי נסבל, אלא ממקום של יאוש מהחיים. נמאס לה, היא לא הצליחה להבין למה לחיות בכלל".

היא הסבירה לך פעם למה?
"היא תמיד קישרה את האובדנות לפגיעות המיניות שעברה. היא סיפרה שעברה כמה פגיעות בילדות ושזה הרס לה את החיים, אבל אף פעם לא הסכימה להגיד מי היו הפוגעים. פעם היא סיפרה לי שהמטפלת שלה בילדות פגעה בה, אבל היא לא הסכימה לספר לי מי זאת הייתה. היום, כשאני משחזר בראש את השיחה ההיא, אני חושב שאולי לא מדובר במטפלת אלא במטפל, בסופר החרדי חיים ולדר".

בנובמבר השנה חשפו אהרן רבינוביץ' ושירה אלק ב"הארץ" עדויות על פגיעות מיניות לכאורה מצדו של ולדר. ביום ראשון שעבר הודיע בית הדין הרבני כי בידיו 22 עדויות קשות כנגד ולדר; בין היתר יוחסו לו ניצול מיני של קטינים, יחסי מין עם נשים ללא הסכמה ויחסי מין עם קטינות. יממה לאחר מכן שם ולדר קץ לחייו. במכתב ההתאבדות שהשאיר הכחיש את הטענות וכתב: "הגעתי למסקנה כי בעולם השקר אין לי סיכוי להוכיח את חפותי".

חן (שם בדוי): "סיפרתי לשפרה שנפגעתי מאיש ציבור חרדי ואני מרגישה שאין לי למי לספר כי ישר ישתיקו אותי. שפרה ענתה לי, 'זה בדיוק הסיפור שלי עם ולדר'"

לא רק אהוד סבור שהורביץ הייתה בין קורבנותיו של ולדר. מיד לאחר ששלחה יד בנפשה הופצו ברשתות החברתיות פוסטים על כך ש"אחת מנפגעות ולדר שמה קץ לחייה", אמירות שזכו לחשיפה גם בכלי התקשורת. אלא שבמהלך העבודה על הכתבה שלפניכם, בשיחות עם עשרות מחבריה וממכריה של הורביץ, לא נמצא אדם אחד שידע למסור מידע מהימן על מה שקרה לה בילדותה. הרוב לא ידעו דבר; מי שהאמינו שידעו מסרו מידע חלקי או סותר. מקורבים לרב שמואל אליהו, שריכז את התלונות על ולדר, מסרו למגזין mako כי הורביץ לא הייתה בין המתלוננות – אולי כי לא מצאה את התשומות הנפשיות הדרושות, אולי כי לא היה לה מה לספר, ואולי כי כבר סיפרה ולא היה מי שישמע.

הנפגעים לא יודעים שהם נפגעים

בתחילת אוגוסט השנה, בפוסט ששיתפה רק עם חבריה, הורביץ העלתה לפייסבוק שיר – חלקו תרגום אישי ל"Because of you" של קלי קלרקסון וחלקו פנייה ישירה לאישה ששמה לא הוזכר. "אני מכוונת אלייך את האצבע", כתבה הורביץ. "את מטפלת, אני מטופלת [...] לפחות לא היית מעכבת אותי מלהתאבד, אבל עכשיו השארת אותי רק עם זה: 'בגללך אני אף פעם לא מתרחקת מדי מהמדרכה. בגללך למדתי לשחק בצד הבטוח כדי לא להיפגע. בגללך אני מתקשה לסמוך לא רק עליי, אלא על כל מי שמסביבי'".

קשה לקרוא את הדברים בלי להסיק שהורביץ אכן נפגעה מאישה שטיפלה בה, אבל חן (שם בדוי), אחת מחברותיה, זוכרת היטב שיחה אינטימית שבה הזכירה הורביץ את שמו המפורש של חיים ולדר. "סיפרתי לה שנפגעתי מאיש ציבור חרדי ואני מרגישה שאין לי למי לספר כי ישר ישתיקו אותי", מספרת חן השבוע. "שפרה ענתה לי, 'זה בדיוק הסיפור שלי עם ולדר, אני חושבת שחבל לי להתלונן כי אף אחד לא יאמין'. הייתי בשוק, אבל בכלל לא חשבתי עליה כשהיא אמרה את זה. חשבתי רק שאין מצב שוולדר פוגע בנשים. שאלתי אותה מה קרה, והיא ישר אמרה לי לשכוח מזה וביקשה ממני לא לספר כלום. זה היה רגע נורא מוזר, אבל זאת הייתה כנראה אחת הפעמים היחידות שהיא סיפרה שהוא פגע בה".

הפעיל החברתי יואלי ברים: "בשיח החרדי אין הבנה של מה זה לפגוע מינית ומה זה להיפגע מינית. יש דאגה מקסימלית לשמר תדמית טובה, וכל ריקבון שנחשף גורם להם לאבד עשתונות"

 אחיה הולצמן, גם הוא חבר של הורביץ, שלח לה הודעה כששמע על התאבדותו של ולדר. "לא ידעתי שהיה ביניהם קשר, זו הייתה הודעה תמימה, רק שאלתי אותה אם היא שמעה שהוא התאבד", מספר הולצמן. "היא כתבה 'באמת?' ואחרי רגע הוסיפה, 'אני מרגישה שעוד שנייה קורה לי משהו'. כתבתי לה שגם אני מרגיש לא טוב בקשר לסיפור הזה, והיא שאלה אם אני מאמין שהוא באמת פגע במישהי או שהתקשורת רוצחת אותו. כתבתי לה שאני מרגיש שעשו לו עוול ואני מרגיש באיזשהו מקום שהוא נרצח. אחרי ההודעה הזו היא לא ענתה לי יותר, גם כשהתקשרתי אליה. בשבוע האחרון התחילו לרוץ שמועות על זה שוולדר פגע בה מינית, ואם זה נכון, אז אני מרגיש שלהודעות שלי יש קשר להתאבדות שלה. באיזשהו מקום אני מרגיש אשם, למרות שלא ידעתי מכלום".

בניסיון לאתר את מקור הידיעה על הקשר בין ולדר והורביץ פנינו לאישה שכתבה בפייסבוק פוסט בנושא שנעשה ויראלי. לדברי אותה אישה, ששמה שמור במערכת, מי שסיפרה לה שוולדר פגע בהורביץ הייתה "המטפלת של שפרה" כהגדרתה. כשניסינו להבין מיהי אותה מטפלת, האישה הפסיקה להשיב לפניותינו.            

"מרגע שפרשת ההתאבדות של ולדר נחשפה גזרתי על עצמי שתיקה", אומר ראש ישיבה שביקש להישאר בעילום שם. "התחילו להגיע תגובות מהרבנים של בני ברק שאסור לדבר, אז פחדתי להתבטא. יש כרגע משבר נפשי מאוד גדול אצל ילדים ובוגרים שגדלו על ספריו של ולדר, והם יכולים להגיע לרמה של התאבדות בעצמם, לכן נזהרתי גם עליהם ולא דיברתי, אבל לא עוד, כי מספר אנשים סיפרו לי ששפרה הורביץ אכן נפגעה ממנו. היא הייתה ממש תחת סמכותו והוא ניצל את זה בצורה קיצונית וחולנית. מהמטפלת שלה אני יודע ששפרה אמרה שאם יחקרו את פרשיית ולדר, השם הראשון שיעלה יהיה שלה. היא לא רצתה להיות מעורבת בזה, לא רצתה שידברו עליה כאחת שחיים ולדר ניצל".

הפעיל החברתי יואלי ברים, מהאנשים הקרובים היותר להורביץ בשנה האחרונה, חושב שזהות הפוגע או הפוגעים אינה השאלה הנכונה. הוא מעולם לא שמע מהורביץ מי פגע מה, אבל מבחינתו זה לא משנה אם זה היה ולדר, המטפלת שלה או חלילה שניהם. מנקודת מבטו של ברים, התאבדותה של הורביץ היא עדות למצבם של נפגעי תקיפה מינית בחברה החרדית. "דפוס הפעולה של הממסד החרדי יצר מצב שבו היחס ניתן לכל מי שקשור לפוגע: למשפחה שלו, לפרנסה שלו או אפילו לתדמית של הקהילה שבה הוא נמצא, והנפגעים נדחקים הצידה. יש כאן אבסורד מוסרי: פוגעים מינית, אחרוני המפלצות, זוכים לתהילה והלל מרבנים ומהתקשורת החרדית. זה קורה כי בשיח הפנים-חרדי אין הבנה של מה זה לפגוע מינית ומה זה להיפגע מינית. יש דאגה מקסימלית לשמר תדמית טובה, וכל ריקבון שנחשף גורם להם לאבד עשתונות. בחברה החרדית יש המון אי הבנות, יש כאוס".

יעקב סלע, דובר ארגון "מגן": חרדים לא מדברים בכלל על מיניות, אפילו את השמות של האיברים אסור להגיד. לא מדברים גם על מה מותר ואסור, כי אז יצטרכו לדבר על מין, וזה אסור"

זה נובע ממה? בורות?
"אנשים בחברה החרדית נוטים לראות את מה שקרה להם דרך פריזמה הלכתית. הנפגעים מרגישים שהם היו חלק ממעשה לא צנוע, והפוגעים מגדירים את הפגיעה כ'נפילה רוחנית' או 'אי שליטה ביצר'. קשה להם לעשות הפרדה בין הנפש של האדם לבין המשמעות הרוחנית של המעשה. הרבה פעמים הפוגעים לא יודעים שהם פוגעים, והנפגעים לא יודעים שהם נפגעים".

ריחמתי על הגבר שפגע בי כי הוא עשה חטא

"הרבה ילדים חרדים מדברים בפעם הראשונה עם בני המין השני בגיל מאוחר יחסית. לילד חרדי אין שום דרך לדעת איך לתקשר עם ילדה, אלא אם הם קרובי משפחה", אומר יעקב סלע, דובר ארגון "מגן" הפועל למען הגנה על צעירים בחברה החרדית. "חוסר הידע נמשך בגיל מאוחר יותר, כשלא מדברים בכלל על מיניות. אפילו את השמות של האיברים אסור להגיד. לא מדברים גם על מה מותר ואסור, כי אז יצטרכו לדבר על מין, וזה אסור בחברה החרדית. ככל שהקבוצה סגורה יותר – ככה היא תדע פחות איך להתמודד עם פגיעות מיניות בצורה בריאה".

>> לחצו כאן כדי לפנות במייל ישיר לליאור שלו <<

את המשמעויות למד סלע על בשרו. "כילד חרדי בירושלים גם אני נפגעתי מינית, השכן שלי פגע בי כשהייתי בן עשר", הוא מספר. "במהלך הפגיעה ידעתי שקורה משהו לא בסדר, ידעתי שאני נפגע, אבל לא ידעתי להסביר את זה ולא הבנתי את חומרת המעשים. כשהייתי בן 14 האדם שפגע בי ביקש ממני סליחה כי הוא עמד להתחתן. הוא ממש נעמד מולי, אמר שהוא מצטער וביקש שאסלח לו. בסיטואציה ההיא יצא שאני ניחמתי אותו, אמרתי לו שהכל בסדר".

למה?
"ריחמתי עליו כי הוא עשה חטא. לא חשבתי על עצמי בכלל, הייתי בחוסר מודעות מוחלט בנוגע לפגיעות מיניות".

שנים לאחר מכן, כשסלע הבין שנפגע, הוא סיפר לרב השכונתי את סיפורו. בהמשך התעמת עם הפוגע, שבתגובה נמלט מהארץ. "הטיפול בסיפור שלי היה מחורבן", הוא אומר, "אבל ככה זה בחברה החרדית. אין טיפול בפוגעים, יש השתקה ויש שתיקה. צעירים לא מבינים שהם נפגעו אז הם לא מדברים, וגם אם הם מדברים, רוב הרבנים לא עושים יותר מדי. בדרך כלל כשרב השכונה יודע שיש פוגע הוא נוזף בו ומַגְלֶה אותו לישיבה אחרת, שם הוא ממשיך לפגוע בלי בעיה. אדם כזה יכול לפגוע במאות ילדים בלי שהמשטרה בכלל תדע מזה. אני לא חושב שיש בחברה החרדית יותר פוגעים מינית, אבל הפוטנציאל של כל פוגע מינית הוא הרבה יותר גדול. אצל חרדים גם אין אמון ברשויות, אז הטיפול עובר לרבנים, והם לא יודעים איך לטפל בזה. אין להם את הידע או את היכולת".

יהודית שילת, פורום "תקנה": "רוב הנפגעות ביחסי מרות לא מוכנות להגיש תלונה. בחברה הדתית, כשאישה צריכה לעמוד מול בעל סמכות שהקהילה מעריצה, זה קושי מובן"

בשנים האחרונות, בעקבות ריבוי העדויות על פגיעות מיניות בחברה החרדית, ארגון מגן מנהל את תנועת "לא תשתוק" שמתווכת בין הנפגעים לרשויות החוק. "אנחנו מלווים את הנפגעים, נותנים להם סיוע נפשי ומנהלים מחלקת חקירות שמתחקה אחר הפוגעים", אומר סלע. "בשנה האחרונה קיבלנו מאות שיחות, בכל יום אנחנו מקבלים עדויות חדשות ועשרות שיחות ממשפחות שמבקשות עזרה בהתמודדות עם פגיעה או בהסבר על חינוך למיניות. אנחנו בעיקר מנסים להסביר ולהנגיש לציבור החרדי מהי המשמעות של פגיעה מינית ומהן הדרכים להתמודד איתה".

בעקבות התאבדותו של חיים ולדר וניסיון ההתאבדות של יהודה משי זהב באפריל האחרון, ביום שלישי השבוע התקיים דיון בוועדה לביטחון פנים של הכנסת בנושא טיפול המשטרה בתלונות על פגיעות מיניות במגזר החרדי. במהלך הדיון סיפרה טליה, צעירה חרדית שנפגעה מינית בידי אדם קרוב אליה ולא זכתה לתמיכה: "כשהלכתי למשטרה להתלונן חשבתי שרק אצטרך לספר מה קרה לי, אבל הגעתי לחדר חקירות לוחץ ולא רגיש בהיבט דתי ותרבותי. אחרי שלוש-ארבע שעות ביקשתי הפסקה והחוקרת התעלמה, הרגשתי כאילו אני לא ראויה לבקש כלום. כשלא ידעתי לקרוא בשמות למקומות המוצנעים בגוף, החוקרת אילצה אותי לבטא מילים שעבורי הן ניבולי פה".

גם שפרה הורביץ צמחה בסביבה שבה כל דיון במיניות היה טאבו. היא נולדה בקרית החינוך רמת תמיר שבירושלים למשפחה חרדית מהזרם הליטאי ולמדה בסמינר "דרכי רחל", שם נחשבה לתלמידה מחוננת. "המשפחה הגרעינית שלה היא דתית קיצונית", אומרת רעות (שם בדוי), חברת ילדות. "בתוך המשפחה האדוקה הזאת, שפרה תמיד הייתה ילדה מאוד סקרנית. מאז שהייתה קטנה היא לא הפסיקה לשאול שאלות על הדת ועל החיים. היא מאוד רצתה למצוא את המקום שלה בעולם".

היה לה קשה למצוא את עצמה?
"רוב הזמן היא הייתה מאוד שמחה וצוחקת, אבל אם היא הייתה עצובה אז זה היה קיצוני, דיכאון עמוק. שנים הרגשתי ממנה את הקיצוניות הזאת. את העצב היא ניתבה לאמנות - ציירה, כתבה, ניגנה בקלרינט. כשהיא הייתה בדאון היא הייתה נפגשת עם האחיינים הקטנים שלה, הם היו מאוד חשובים לה. פעם היא אפילו אמרה לי שהיא חיה בשבילם".

הייתה לה זוגיות?
"היא מאוד רצתה זוגיות, אבל היה לה מאוד קשה לסמוך על גברים. היא יצאה עם כמה, אבל זה אף פעם לא התפתח. היא קישרה את זה לפגיעה מינית שהיא עברה".

היא סיפרה לך מה קרה בדיוק?
"רק שזה היה במהלך טיפול, מקום שהיא הגיעה אליו הכי חשופה והכי כנה, ושם ניצלו אותה. העניין הזה מאוד הקשה עליה לתת אמון באנשים, ובעיקר בגברים".

משהו ממך נכבה ואתה בעצם לא חי

יהודית שילת היא מנהלת "פורום תקנה", שהוקם ב-2003 על ידי גדולי תורה, אנשי ונשות חינוך, משפט וטיפול, במטרה למנוע פגיעות מיניות על ידי בעלי מרות וסמכות בציבור הדתי. "החוק בנוגע לפגיעה מינית לא כלל בעבר מערכות יחסים של מרות וסמכות, כי נראה שמדובר בבגירים שמשתפים פעולה זה עם זה בדרך לגיטימית", אומרת שילת. "במשך השנים למדנו שיש מערכות יחסים שנראות מבוססות על רצון חופשי, אבל למעשה הן תולדה של מרות, כמו עם מעסיק או מרצה, ובסוף שנות ה-90 הוחל איסור על בעלי סמכות לקיים יחסים עם מי שנתונים לסמכותם. בשלב הזה, למרות שהיו כבר עדויות על מערכות יחסים כאלה של רבנים ומורים בישיבות, החוק עדיין לא הכיר ברבנים כבעלי סמכות ומרות. רק בשנת 2010, בעקבות פרשת הרב מוטי אלון, תוקן החוק ומאז הוא כולל גם פגיעה מצד אנשי רוח מתחום הדת".

צביקי פליישמן, פסיכולוג קליני: "נפגעים נוטים להרגיש אשמים כי הם היו כאילו שותפים לאקט המיני. הפוגע גורם להם להרגיש שהם ביצעו עבירה ביחד ושזה יהיה הסוד שלהם"

מה קרה מאז?
"לצערנו גילינו שהרוב המוחלט של הנפגעות ביחסי מרות לא מוכנות להגיש תלונה במשטרה. בחברה הדתית, כשאישה צריכה לעמוד מול בעל סמכות שהקהילה מעריצה, מכבדת אותו ורואה בו מנהיג, זה קושי מובן. בקהילה הדתית הרבה יותר קל גם לשלול את הטענות של אותה אישה ולייחס לה בעיות בתחומי הנפש מאשר להאמין שהאיש הגדול שכולם מכירים יכול להתנהג ככה".

מה נעשה כדי לשנות את זה?
"אנחנו ב'פורום תקנה' פועלים מדווחים לפרקליטות המדינה על תלונות שמגיעות אלינו באופן אנונימי, ופרקליטות המדינה מחליטה אם לקחת את העניין לטיפולה או לתת לנו להמשיך בתהליך. ברוב המוחלט של המקרים היא אינה עוצרת את התהליך". 

צביקי פליישמן הוא פסיכולוג קליני מתמחה מהמגזר החרדי. בין היתר, הוא זה שהקים את תנועת "לא תשתוק", שמעודדת שיח על פגיעה מינית בחברה החרדית. "רוב הנפגעים בציבור החרדי לא מספרים בכלל על הפגיעה, הם נשארים עם הסוד הזה עד סוף ימי חייהם", אומר פליישמן. "החשש שלהם לספר מגיע הרבה פעמים מבושה או מפחד - בושה כי מדובר באירוע שסובב סביב האיברים המוצנעים, ופחד כי הרבה מהפוגעים הם אנשים עם סמכות. נפגעים נוטים גם לערבב בטעות בין בושה לאשמה, להרגיש אשמים כי הם היו כאילו שותפים לאקט המיני. הפוגע גורם להם להרגיש שהם ביצעו עבירה ביחד ושזה יהיה הסוד שלהם. התחושות האלה גורמות להרבה נפגעים לשתוק".

ויש גם השתקה.
"כמובן. יש השתקה אקטיבית, שבה הפוגע וסביבתו פועלים על מנת להשתיק את הנפגע על ידי הסכמים או איומים, ויש השתקה פסיבית, שלא פונה לקורבן מסוים אלא יוצרת אווירה בשטח שלנפגעים עדיף לשתוק. אגב, ההשתקה הפסיבית מורגשת מאוד מאז חשיפת הפגיעות של ולדר. הרבה מאוד אנשים ברשתות החברתיות מטילים ספק בטענות נגדו ומאשימים את הקורבנות, וזה שיח שגורם לנפגעים לשתוק".

לפני שלוש שנים החלה שפרה הורביץ לחפש את הקול שלה. היא עשתה זאת בליווי עמותת ברא"ת בירושלים, שהקימו יוצאים בשאלה למען יוצאים בשאלה. "היא הרגישה שהדת חונקת אותה", מספר אהוד. "היא לא מצאה את המקום שלה ולא מצאה תשובות לשאלות שלה". דור (שם בדוי), שהכיר אותה דרך ברא"ת, מספר שאיבד את העוגן שלו בחיים כשאיבד אותה. "היא הייתה כמו אחותי הגדולה, הכתובת שלי לכל צרה. הייתי מגיע אליה באמצע הלילה ושופך את כל מה שיש לי על הלב, והיא תמיד הייתה מקשיבה לי. היא ידעה המון גם על העולם החרדי וגם על העולם החילוני, פעם היא דיברה לטובת הצד הזה ופעם לטובת הצד השני".

"שפרה כבר לא התלבשה צנוע בשנתיים האחרונות, אבל כשהייתה מבקרת את המשפחה שלה היא שמרה על חזות חרדית", מספר יואלי ברים. "לא רק בשבילם, אלא כי היא באמת הייתה בקטע של לחפש את מקומה. שפרה הייתה לוחמת אמת, כל מי שהכיר אותה יידע על מה אני מדבר. היא לא חדלה לחקור, להתעניין, לבדוק, כמעט בכל נושא. בשיחה האחרונה שלי איתה היא סירבה להגדיר את עצמה כיוצאת בשאלה או כחרדית. היא לא קנתה את תרבות התיוגים והסטיגמות החברתיות".

באוגוסט האחרון, כשהייתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית לאחר ניסיון אובדני, הורביץ כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "הפלא הזה שבין חיים למוות יש עוד חיים. ואם אני לא רוצה? רוצה משהו ביניים, לא לחיות אבל לא ממש למות. למות זה מפחיד. זה ישיר. זה סופני. ולחיות? מה אם לחיות זה אבוד, זה ייאוש, זה ללא מוצא וזה בלתי נסבל? מצאתי אמצע, קצת דומה. קוראים לזה לישון. משהו ממך נכבה ואתה בעצם לא חי. וגם לא מת. אבל למה, למען השם, בסוף כל שינה קמים בחיים?". כעבור ארבעה חודשים היא מצאה מנוחה.