ביום שלישי בבוקר קמתי, וזה היה יום חתונתי. לא שמחתי. לבשתי שמלה שחורה ובשתי מכוניות נפרדות נסענו אני וחתני אל המקום שם התקיימה חופתנו. נסענו במכוניות נפרדות כי מיד לאחר החופה, שארכה שש דקות, נסע הוא לעבודה ואני לפגישה עם הנגר שמכין לי ארונות לבית החדש בו אתגורר ביחד עם בעלי ועם שני בנינו. זה לא היה יום שמח. זה היה יום רגיל, אפילו קצת עצוב.
בעלי ואני יחד שבע שנים, נשואים שש שנים מתוכן. או פחות משבוע; תלוי את מי שואלים. לפני שבע שנים החלטנו להתחתן, שבועיים אחרי שהכרנו, ובאמת כעבור שנה כבר עמדנו תחת החופה, אני בשמלה לבנה והוא בבגדים שקנה בגולף בשבע דקות (הוא מדד זמן). חבר טוב השיא אותנו לפי כללי הטקס היהודי: בירכנו על היין, בעלי קידש אותי בטבעת ששווה פרוטה ושבר את הכוס לזכר חורבן ירושלים. מסביבנו חיבקו אותנו מכל עבר בני המשפחה שלנו והחברים הטובים. רקדנו ריקודי עם. זה היה יום שמח מאוד.
עברו שש שנים, ולמרות שנישאתי נותרתי רווקה בעיניי המדינה. בסדר, למי אכפת; גם ככה ידועים בציבור מקבלים בדיוק את אותן זכויות. או ככה לפחות חשבתי עד לפני חודש, היום בו גיליתי שכדי לקבל ויזה מסוג 2J לארצות הברית, ויזה הניתנת לבני משפחותיהם של סטודנטים בתכניות אוניברסיטאיות, אני צריכה להציג בפני השגרירות חוזה נישואים.
במדינות המערב ניתן לקבל הסכם נישואים כזה אצל שופט בכל עיר. במדינת ישראל לא. חוזה משפטי חתום על ידי נוטריון – לא תופס. הסכם דרך משפחה חדשה – לא תופס. כדי להשיג חוזה נישואים רשמי כמו שמבקשת השגרירות יכול זוג יהודי במדינת ישראל לעשות אחד משניים – לטוס לחו"ל ולהוציא את המסמך שם, או להתחתן דרך הרבנות הראשית לישראל. רב רפורמי או קונסרבטיבי זה לא מספיק טוב, ואפילו רב אורתודוקסי שלא עובד עם הרבנות לא יצלח במקרה הזה. הרבנות, היא ורק היא, ואין בילתה.
ספר תהילים דומה עבורי לצלחת מלאה בשרצים על שולחנו של שומר מצוות
הרבנות היא מוסד מתועב בעיניי ומעולם לא הייתה לי שום כוונה לתת לה איזו שהיא דריסת רגל בחיי, בטח ובטח שלא בחיי הנישואים המקודשים שלי. אבל מה לעשות שאין לי זמן וכסף ובייביסיטר כדי לטוס לקפריסין עכשיו, ואני צריכה את המסמך ובדחיפות?
הנחתי את העקרונות שלי בצד והחלטתי ללכת לרבנות ולבקש שישיאו אותי בדרך שלהם, הדרך היחידה שנחשבת. רציתי לעבור את התהליך הזה באופן הכי פורמלי שניתן, בלי לעשות עניין, בלי לתת לו כל משמעות. אבל אז בעלי, כלומר חתני המיועד, התקשר לרבנות של המועצה האזורית שלנו. אמרו לו שנגיע עם תעודות הנישואים של הורינו, כדי להוכיח שאנחנו יהודים. ההורים שלי התחתנו לפני יותר משלושים שנה על הדשא של הקיבוץ בחופה אזרחית ואין להם תעודת נישואים, אז הרבי אמר שאני צריכה למצוא מסמך אחר שיוכיח שאני יהודייה.
עשיתי עניין. התקשרתי לרב וצרחתי עליו שאם המדינה מכריחה אותי להתחתן אצלו בגלל שאני יהודיה, שיוציא ממשרד הפנים איזה רישום שמוכיח לו את זה.
"אין אישור כזה ואני לא המדינה", הוא אמר לי.
כששמעתי את זה, הפתעתי גם את עצמי כשהתחלתי לבכות. אם הוא לא המדינה, למה הוא עובד במועצה האזורית? אם הוא לא המדינה, זה אומר שבישראל יש הפרדה בין דת ומדינה? "מצדי שיגידו שאני לא יהודיה, מה אכפת לי", יבבתי בטלפון לחתן, "אבל אם אני לא יהודיה, שפאקינג יתנו לי את האפשרות להתחתן כאן איך שבא לי".
אבל אני יהודיה, יהודיה מאוד, ובתעודת הלידה שלי היה כתוב את זה שחור על גבי דף צהוב ומתפורר. מתחתיו במגירת המסמכים הישנים של אמא שלי הצהיבה והתפוררה גם תעודת השחרור שלה מצה"ל. היה כתוב שם שיום השחרור שלה מעוכב על ידי צה"ל כי כאחות צבאית היא מסופחת לבית החולים ברזילי באשקלון עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים. התחלתי לבכות שוב.
ואז הגיע מחול השדים המקסים של ההכנות לחתונה, שהוא מקסים קצת פחות כשאת אישה נשואה עם עבודה ושני ילדים קטנים: שיחות עם הרב ועם הרבנית והדרכת כלות ומקווה, והכל בלו"ז הכי צפוף שאפשר, כי אנחנו נורא ממהרים. כבוד הרב ואשתו ארחו אותנו בנעימות בביתם, וכיבדו אותנו ברוגעלך טריים שיצאו מהתנור, אבל היינו שקופים לגמרי בעיניהם. כשהרב התחיל להסביר לנו את שלבי טקס החופה והקידושין והמשמעות שלהם, הפתענו אותו כששלטנו בחומר בצורה מושלמת. "עשינו חופה כזו בדיוק, וגם ישבנו ולמדנו על כל חלקי הטקס לפני החתונה", הסברנו לו בגאווה.
"איזה יופי, אם ככה אז זה ממש עניין פורמלי עבורכם, ולכן בואו נעשה את זה קצר ונדלג על רוב השלבים", הוא אמר לאף אחד אף פעם. במציאות דקלמו הוא ואשתו בפנינו את ההדרכה במלואה, כולל החלקים הטכניים על החופה שהם ידעו שאנחנו כבר מכירים, החלקים הרוחניים על הקדושה שהם ידעו שאנחנו לא מאמינים בהם והחלקים הפרקטיים על טהרת המשפחה שהם ידעו שאנחנו לא שומרים ושלעולם לא נשמור. העובדה שאנחנו נשואים, שיש לנו ילדים, שאנחנו אתאיסטים שמקיימים אורח חיים חילוני לגמרי ולא מאמינים באלוהים - שום דבר לא גרם לשניים האלה לסטות בכלום מהטקסט הקבוע שלהם. לא הגענו להדרכה שהיה לה איזה עניין אמיתי להעניק לנו כלים לחיי זוגיות טובים, אלא להרצאה מנותקת ומיסיונרית שלא היה לה שום קשר לחיים שלנו, ורק הרחיקה אותנו עוד יותר מהתהליך.
הייתי מעריכה, למשל, אם כבוד הרב היה מוותר על תיאור הקדושה שתיפול עליי ועל החתן מהשמיים כשנעמוד מתחת לחופה (מיותר, לא יקרה), ונותן לאשתו לדבר קצת יותר על תקשורת בחיי נישואים והחשיבות שלה (על החלק הזה היא דווקא ויתרה, כי "אנחנו נראים כמו זוג שיודע לדבר"). כשהרבנית האריכה דברים על כמה קשה לחכות שבועיים ליחסי המין ואיך צריך להתאפק ולעודד זה את זה כדי לא להישבר, החלפנו חתני המיועד ואני מבטים נבוכים. האם היא באמת מכירה אנשים נשואים שמשתוקקים זה לזה במהלך שבועייים? כל החברים הנשואים שלי מנסים בכוח לעשות סקס יותר מפעם אחת בשבועיים. מוזר.
"אין ספק", הסכים איתי בעלי באוטו אחרי שיצאנו משם, "מעל כל הסיפור הזה מתנוסס דגל שחור המנקר את העין ואת הלב". דחפתי לעברו את השקית שקיבלנו מהרבנות לקראת החתונה, בתוכה מגוון תשמישי קדושה (לא באמת יודעת מה זה תשמישי קדושה, אבל כיף להגיד את זה), וביקשתי ממנו שייקח ממני את הדבר הטמא הזה. מי שאינו חילוני מתקשה להבין עניין מהותי בהקשר הזה: טקסים וכלים דתיים מעוררים אצל אנשים כמוני תגובה רגשית קשה מאוד. הם סותרים את השקפת העולם, הערכים והאמונות העמוקים ביותר שלי. לתת בידיי שקית עם כיפה וספר תהילים דומה לצלחת מלאה בשרצים ובשר חזיר על שולחנו של יהודי שומר מצוות. עד כדי כך אני אדוקה ושומרת על מה שקדוש בעיניי.
הייתי מושפלת עד עפר ואנוסה כמו יהודי דתי שכפו עליו להצטלב
שבוע לאחר מכן הגיעה כבוד הרבנית אליי עד הבית להדרכה נוספת. הערכתי את הטרחה שלה והרגשתי שלא בנוח כשנכנסה וחיפשה את המזוזה שלא הייתה על המשקוף. הגשתי לה כוס מים ונבוכתי שלא חשבתי להזהירה לפני כן, שביתי אינו כשר. מצד שני, אם היא רק הייתה מסתכלת עליי באמת בפגישתנו הקודמת היא הייתה יכולה להבין בעצמה בדיוק לאן היא נוסעת ומה מצפה לה שם.
שעה מאוחר יותר היא לקחה ממני את תמימותי כשחשפה אותי לקיומו של המוך הדחוק. שבעה ימים, מסתבר, צריכות שומרות הטהרה לחטט בנרתיקן עם פד גזה בחיתוך עדכני, כדי לוודא שפסק הדם לפני שתוכלנה ללכת למקווה. הקשבתי היטב לדברים, והרבנית גם סימנה לי על לוח השנה את כל המועדים לטקסים הפגאניים שעליי לבצע ערב-ערב עם השקיעה, אחרת אמי תהפוך לדוב. אה, סליחה, התבלבלתי עם סיפור אחר.
כבר היה 23:00 בלילה ואני הייתי עייפה, אחרי הכל יש לי שני ילדים קטנים. הרבנית הסבירה לי שעליי להגיע למקווה אחרי מקלחת יסודית, ניקוי שיניים, אוזניים, גבות, בלי לק, בלי טבעות, בלי קשרים בשיער, בלי קשקשים ובלי קילופי עור על המרפקים. הבלנית, היא אמרה לי, יכולה לעזור לי לבדוק שעשיתי הכל – אבל זו בחירה שלי אם לבקש ממנה. בשלב הזה הרבנית קמה על רגליה והדגימה לי כיצד אני צריכה לטבול, לברך ואז לטבול שוב, ואז לחזור הביתה ולבוא אל בעלי ולומר לו "טהורה אני".
שאלתי אם יש חובות הלכתיות מבחינת הלבוש שלי בחופה, שנקבעה לשעה שמונה בבוקר בחדר הישיבות של המועצה האזורית. לא רציתי להתחכם, הנחתי שיש צורך להתלבש צנוע, אבל בדקתי שאין בעיה שאופיע במכנסיים ארוכים. הייתה בעיה. הרבנית ביקשה שאשים מעליהם שמלה או חצאית, ושאלה בארשת כאובה מעט אם לא ארצה ללבוש לבן או משהו חגיגי יותר.
"תראי, הרבנית", עניתי לה, ועל פניי ארשת כאובה הרבה יותר משלה, "אני התחתנתי תחת חופה בשמלה לבנה באירוע מקסים לפני שש שנים. זה היה טקס מאוד חגיגי וחשוב עבורי, ולא הייתי רוצה לעשות עכשיו שום דבר שייקח מהחופה ההיא את המשמעות שלה. לכן לא אלבש לבן ולא אהיה כלה בחופה שלכם. הייתי כלה פעם אחת בחיי". היא לא הביעה שום אמפתיה. אמרתי לה תודה, ליוויתי אותה לדלת, זרקתי את לוח השנה שנתנה לי לפח ורשמתי לעצמי ביומן ללכת למקווה בערב שלפני החופה, בשעת השקיעה.
כשהגיע המועד השארתי את בעלי להשכיב את הילדים ומיהרתי למקווה, כדי להיות הראשונה ולחזור מהר לשטוף כלים. הגעתי לפני שהשמש שקעה, והמתנתי בישיבה מול הבלנית עם הציפורניים הצבועות שלי תחובות עמוק בתוך התיק, כדי שחלילה היא לא תשים לב ותגיד לי להוריד את הלק. הבלנית שאלה אם התקלחתי וחפפתי את השיער, ואני הסתכלתי לה ישר בעיניים ואמרתי שכן. היא הסבירה לי שאני צריכה לקרוא שלוש ברכות: לפני, בזמן ואחרי הטבילה, והתעניינה אם אני מתכוונת להגיע מעתה בכל חודש.
"לא", מלמלתי בחולשה, "זו לא הדרך שלי". לא היה לי כוח או עניין בדיון, רק רציתי שהיא תחתום לי על הנייר ושאוכל ללכת משם. אבל הגברת בלנית לא התכוונה לעשות את זה בלי לנצל את ההזדמנות ולהרביץ בי מעט תורה. היא הסבירה לי שאנשים לא מקיימים מצוות כי הם לא מבינים אותן, והטיפה שכמו החייל שממלא את הפקודות של מפקדו מבלי להבינן, כך גם אנחנו צריכים למלא את המצוות של השם מבלי להבין ולשאול שאלות. המעמד כולו היה מביך מאוד עבורי. שתקתי והנהנתי אליה בחיוך מעושה, וכששאלה שוב אם התקלחתי וחפפתי היטב אמרתי שוב שכן, והיא כבר ידעה שאני משקרת.
ואחר כך עמדתי עירומה עם מטפחת על הראש והפנים ודקלמתי בקול רם ברוך אתה אדוני אלוהינו ונכנסתי למים. הרגשתי בטקס ילידי וזר. הייתי מושפלת עד עפר. אנוסה. הייתי כמו יהודי דתי שכפו עליו להצטלב.
הבלנית ביקשה ממני לטבול שבע פעמים, אמרתי לה שהרבנית שלי אמרה לי שמספיקות פעמיים. היא שאלה שוב אם לא ארצה לטבול שבע פעמים, ואני עניתי שוב שיספיקו פעמיים. עליתי מהמים עם דמעות בגרון, ואת הברכה האחרונה ביציאה היא כבר לא ביקשה ממני לומר.
ולמחרת הגיע יום החתונה, ועליה כבר אין הרבה מה להגיד. עובדת מחלקת הדת, שהייתה האדם היחידי בכל התהליך הזה שראה אותנו ולא דרכנו, הביאה קצת חטיפים כדי לכבד את המניין שאספנו מהמשרדים שמסביב, ובידורית כדי לעשות קצת שמח. עמדנו תחת החופה, קצת צחקנו, קצת שתקנו, ואחרי שש דקות זה נגמר.
הם ניצחו אותנו, אמרתי לבעלי החדש-ישן כשיצאנו משם לפני שנפרדנו איש-איש לענייניו. בסופו של דבר עשיתי מה שהם רצו, הכל כולל הכל. הם אנסו אותי להקשיב להם מדברים על קדושה ואנסו אותי למלמל ברכות ואנסו אותי להתפשט. הם אנסו אותי לקיים את הטקס הכי חשוב בחיים שלי לפי הדרך שלהם. הם אנסו אותי לחלל את קדושתה של החתונה שלי מלפני שש שנים. החתונה שלי, היפה, הלבנה.
