"שיקסע, גנבים! תסתלקו מפה!". הצעקות מילאו בבת אחת את הרחוב. הוא היה ריק מאדם עד שהן נשמעו, וכמו הד הגיעו מיד אחריהן גם דמויות של גברים לבושי שחורים. בתחילה אחד, ואז עוד אחד ועוד שניים ועוד ועוד. מכל פינה הם הופיעו, נעים במהירות לעברנו.
התחלנו לרוץ בלי לדעת לאן, אני בסנדלים עם תיק צד כבד ושתי הצעירות שלפניי בנעלי הספורט שלהן, אוחזות שקית פלסטיק ריקה למחצה וספריי צבע. הגברים החלו לרוץ בעקבותינו והקולות גברו: "שיקסע! שיקסע!".
פנינו ימינה, עלינו במדרגות ועברנו ליד דלתות נעולות שמאחוריהן ישנים אנשים, ישנים ילדים. פנסים הציפו באור חלוד את המבנים הישנים של ירושלים, את שלטי החנויות, את פחי האשפה. פתאום לא היה יותר לאן לרוץ, רק לחזור לאחור, אבל מי יודע כמה גברים כבר התאספו ומחפשים אותנו. עדיין שמענו את הצעקות שלהם. הם גרים פה ומכירים את הרחובות הרבה יותר טוב מאיתנו, הפולשות.
דלת ברזל פתוחה הזמינה אותנו להיכנס לתוך חדרון עמוס זבל, חשוך לחלוטין, סמוך לגדר שמפרידה בין חצרות בתים. נדחסנו לתוכו, נצמדנו לקירות והבטנו החוצה. "בואו נחכה כאן עד שהם ילכו", הצעתי.
עמדנו בדממה דקות ארוכות שכנראה היו רק כמה שניות. שמעתי את הלב שלי דוהר, הרגשתי רעד ברגליים. העבודה שלי כבר הביאה אותי למצבים קיצוניים, אבל ככה לא פחדתי בחיים. מה אם נמשיך לחכות בחדרון הזה עד שיגיעו עוד ועוד גברים? הם יתנו לנו ללכת? הם יסתערו?
"בואו נקפוץ מעל הגדר", אמרה פתאום לאה ונתלשה מהקיר. היא קלטה לפנינו את הגבר שנעמד קרוב לדלת הברזל וחיכה בשקט.
"תסתלקו מכאן! שיקסע!", נשמעה צעקה מרחוק, אבל לא מספיק מרחוק. בלי לדבר יותר קפצנו מעל הגדר.
הגבר לא נגע בנו. רק מאוחר יותר נזכרנו שאסור לו. המשכנו לרוץ, אבל הפעם הם הגיעו גם מקדימה, מהצד, מכל כיוון. לפני שהמרדף הזה התחיל איימו עלינו במשטרה; עכשיו הייתי מתה שהיא תופיע, אבל כאן לא רואים אותה. למקום הזה חוקים משלו. כשהאבנים התחילו לנחות מאחורינו, הפסקנו לרוץ.
"דרך ארץ קדמה לתורה. בשביל כללי צניעות להרוג בני אדם? דינכם סקילה", צעקה לעברם לאה. האבנים הפסיקו ליפול.
לא נורא, נתקלח אחר כך
הגעתי די משועשעת לחזות בפעילות גרילה לילית נגד שלטי צניעות. אני מודה, חשבתי שזה יהיה אקשן קליל למען מטרה ראויה, לבטח סיפור פרובוקטיבי ומעורר מחלוקת, ככל הנראה מלווה באיחולים מסוימים מצד טוקבקיסטים מסוימים. לא דמיינתי לרגע שזה יהיה מסוכן. הרי באנו בלילה והרחובות ישנו והכל היה שקט כל כך. כנראה הייתי נאיבית, כי בעולם שלי אף אחד לא זורק אבנים על אף אחד. גם שלטי צניעות ראיתי רק בחדשות.
זה התחיל מפנייה של קרן (שם בדוי), פעילת לוט"ם, ראשי תיבות של "לוחמה בטרור מגדרי". הארגון הזה היה בין מובילי מחאת הנשים הגדולה בדצמבר 2018, עמד מאחורי "צעדת השרמוטות" וארגן את צביעת מי הבריכה בשדרות רוטשילד בתל אביב באדום-דם לזכר הנשים הנרצחות בישראל. במקרה אחר, פעילות לוט"ם השחיתו את הציור בחוף "מציצים" בתל אביב שבו נראים שני גברים מביטים לתוך המלתחות. כל אקט כזה גרר דיון נמרץ מאוד ומקוטב מאוד ברשת; מול קולות תמיכה גורפים עלו הטענות שהמאבק הפמיניסטי יכול וצריך להשיג תוצאות טובות יותר בדרך נחמדה יותר. אנשים שפחות מתעכבים על ניסוחים פשוט קראו להן פרובוקטוריות ו/או מטורללות.
לקראת שביתת הנשים מחר: פעילות ארגון הנשים לוט"ם צבעו את מי המזרקות בירושלים, תל אביב וחיפה בצבע אדום. מובילות המחאה לממשלה: "דם נשים אינו הפקר". pic.twitter.com/y7tc67r5Oa
— סיון חילאי (@HilaieSivan) 3 בדצמבר 2018
"אנחנו הולכות להדביק פדים היגייניים מוכתמים בדם על שלטי צניעות בירושלים", אמרה לי קרן בשיחה הראשונה ההיא, "ונשמח לעיתונאית שתתלווה אלינו".
היא סיפרה לי שהרעיון נולד לפני כחודש וחצי, כשנהגה ברכב שלה ברחוב שבטי ישראל בדרכה לאוניברסיטה העברית והבחינה בשלט שניצב שם כבר שנים, רק שהיא מעולם לא שמה לב אליו: "אל העוברת בשכונתנו! מבקשים אנחנו ממך בכל לשון של בקשה, אנא אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע. לבוש צנוע כולל: חולצה סגורה עם שרוול ארוך. חצאית ארוכה. לא בלבוש צר. אנא אל תצערי אותנו בהפרעה לקדושת שכונתנו ולאורח חיינו כיהודים נאמנים לה' ולתורתו!". בתחתית השלט נכתב שהוא הוצב שם מטעמם של "תושבי השכונה ומוסדות התורה והחסד".
קרן, בת 22, היא ירושלמית כל חייה. מכירה את השכונות, את הסטטוס קוו השברירי שמאפיין את העיר. "אני רואה את השלט הזה, ואז עוד אחד ועוד אחד, וזה חירפן אותי. שישה שלטים ברחוב חילוני שכל עם ישראל עובר בו? לא תגידי במאה שערים, שם אין לנו עניין להתערב. זהו רחוב מרכזי ששייך לכולם והשלטים האלה הכעיסו אותי מאוד".
היא הייתה במחזור באותו יום והדחף הראשוני שלה היה להאט את הרכב, לשלוף את הפד המוכתם בדם ולהדביק על אחד השלטים את מה שמבחינת מנסחי השלטים הוא סמל הטומאה. "אבל אז אמרתי לעצמי, 'למה רק פד אחד? אפשר לאסוף עוד, מנשים אחרות".
בלילה שנבחר, ה-6 במאי, היא אכן הגיעה מצוידת בשקית מלאה פדים של תורמות, "אבל שכחתי להביא כפפות", אמרה כשנפגשנו.
"לא נורא", ענתה לאה (שם בדוי), 22, חברה של קרן וסטודנטית למחשבים. "נתקלח אחר כך".
אספתי תחתונים מוכתמים, אבל המנקה זרקה הכל
השעה הייתה 11 בלילה כשנפגשתי עם קרן ולאה בבר "התקליט". הוא נמצא במרכז העיר, לא רחוק משכונת מאה שערים, והלקוחות הקבועים יודעים לספר שבכל שבוע מתייצבים גברים מהשכונה מול הבר ומוחים על חילול שבת. אבל זה היה בכלל יום ראשון. הפעם הבאה שדיברנו על מאה שערים באה הרבה יותר מאוחר, כשגילינו שביקרנו בה בלי להתכוון.
נושא השיחה כרגע היה תכולת שקית הניילון הפשוטה והלבנה שהשתיים הביאו איתן. הן נתנו לי להחזיק בה; היא הייתה די כבדה.
איך בכלל אספתן פדים משומשים?
קרן: "כתבתי בקבוצות פייסבוק שאנחנו מתכננות פעולה עם וסת ומי שרוצה לתרום פדים חד פעמיים ותחתונים מוכתמים, מוזמנת. אספתי אותם עם הרכב שלי. בהתחלה רצינו לאסוף דם לתוך בקבוק, אבל זה לא עבד".
לאה: "אני בעצמי אספתי משלי במשך חודשיים. השקעתי, היו לי אפילו תחתונים מוכתמים, אבל המנקה זרקה את הכל. בכל זאת, יש לנו שקית מלאה בכל טוב".
למה דווקא וסת?
לאה: "כי הדם הזה הוא הליבה של הנשיות שלנו ואותה מנסים לדכא. זה נחשב טומאה? אנחנו נדביק לכם את זה כי אנחנו מצפצפות עליכם. אתם מנסים לדכא אותנו? אנחנו נחזיר מלחמה".
קרן: "הדבר הזה, הווסת, יש לו כוח. הרי הווסת הייתה מאז ומתמיד סיבה לדיכוי נשים. הן נחשבו לבלתי רציונליות, מכשפות. היו מקומות שזה נאכף ברמת המדינה, אפשר היה להרוג אישה שלא התנהגה כמו שצריך. כשהיא לא במחזור מצופה ממנה להיות מסודרת, טהורה, לא מראה רגשות, ובמחזור משתחררת ממנה מפלצת שיש לשלוט בה. זה קיבל תוקף אחר במאה ה-19, כשהמדע החליף את הציווי הדתי כשגריר האמת ונקבע שהרחם הוא מקור כל הבעיות אצלנו. אז עכשיו הנשים פסיכיות לא רק בווסת, אלא הרחם עושה להן חוסר איזון הורמונלי ולכן הן לא רציונליות ואסור לתת להן זכות הבחירה".
אוקיי, אבל אנחנו מדברות כאן ועכשיו. בעולם המערבי ב-2019.
קרן: "מי שאחראי על תליית שלטי הצניעות עדיין מתייחס לווסת כאל דבר טמא".
לאה: "לכן יש את הנידה".
קרן: "אסור לגעת בך, זה הטמא. וזה באמת מסריח את הנשמה. פרסתי את הפדים קודם בבית ועלה ריח"."ריח ניחוח להשם", הוסיפה לאה וצחקה. היא גדלה כחרדית ונדמה לי שהיא ממש נהנית להפגין את ההיכרות שלה עם שני הקצוות.
לא נעים לכם? אנחנו מכירות את ההרגשה
הן לא התווכחו איתי כשאמרתי שאפשר לראות בפעולה המתוכננת פרובוקציה, אפילו אקט של אלימות. רק הבהירו שיש מאחורי זה רציונל. "למה זה סבבה לשים שלטי צניעות כשבג"ץ הוציא אותם מחוץ לחוק? ניסינו בטוב, נציגות שלנו נפגשו עם ראש עיריית ירושלים הקודם וגם עם הנוכחי, הבטיחו לנו הבטחות. משה ליאון ניסה לומר שהורידו את השלטים וזה היה שקר, כי הם עדיין שם. כשהעלינו בפניו את הנושא של השחתת שלטי חוצות שמופיעות בהם נשים, הוא אמר, 'זה באמת לא נעים, גם לי השחיתו, אבל נשים רגישות יותר, לכן זה מפריע להן יותר'. זה ראש עיר לא מחובר. כשהמוסדות יגנו על זכויות נשים, יעמדו בינינו לבין מי שמנסה להעיף אותנו מהמרחב הציבורי - לא אצטרך לעשות פרובוקציות ולהיאבק על זה בעצמי. המוסדות אילצו אותנו לצאת לפרובוקציות האלימות האלה, כי הם לא עושים את העבודה. עירייה שלא מורידה שלטים בניגוד להוראת בית משפט, זאת פרובוקציה".
שלטי הצניעות והמאבק בהם עשו הרבה כותרות בעשור האחרון. בדצמבר 2011 פורסם בהרחבה סיפורה של הילדה בשם נעמה מרגוליס, אז בת שמונה, שחטפה יריקה מגבר חרדי כשהלכה ברחוב בבית שמש; היא לא הייתה צנועה מספיק לטעמו. כעבור שנה פנו לעיריית בית שמש שש נשים חרדיות, תושבות העיר, בדרישה להוריד את השלטים. כשדרישתן נדחתה הן הגישו תביעה לבית משפט השלום, שקיבל את טענתן וקבע כי העירייה אחראית למנוע את תליית השלטים וכי היא התרשלה במילוי אחד מתפקידיה: לדאוג לתושבות העיר.
ב-2015 שוב תבעו הנשים את העירייה, הפעם על ביזיון בית המשפט, בטענה שהשנים חלפו אבל השלטים נותרו. קנס של 5,000 שקלים הוטל על העירייה כנגד כל יום נוסף שבו השלטים נותרים תלויים, וגם 15 אלף שקל לכל אחת מהנשים. על ההחלטה הזו הגישה עיריית בית שמש ערעור לעליון, שקבע ב-2017 כי שלטי צניעות והדרת נשים אינם חוקיים. "לא יקרה דבר כזה שנשים יהיו מורחקות [...] יורידו את השלטים והמשטרה תהיה שם ביום ובלילה. דבר שני, המשטרה תלווה כל אישה שתרצה לעבור במקום, מבחינתי שיביאו גדוד של משטרה. לא יהיה דבר כזה. ואני חוסך לראש העיר שבגלל הביזיון הוא ייכנס למאסר, זה יהיה הצעד הבא", אמר אז השופט חנן מלצר.
"שלטי צניעות מהווים חלק מהתופעה הקשה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי. על הרשויות המקומית להימנע מלאפשר תליית שילוט מדיר בתחומה", נכתב בפסק הדין.
"אנחנו רוצות לקחת את הרחוב, שירגישו מה זה שהרחוב לא שלהם", אמרה קרן לפני שיצאנו לדרך. "מה, זה לא נעים לכם? אנחנו מכירות את ההרגשה".
מהלחץ הלכתי לאיבוד
באחת וחצי בלילה שילמנו את החשבון ויצאנו. שלט צניעות ראשון ניצב מולנו, מואר באור פנס. לאה טיפסה על גגון שניצב מתחת לשלט, השתמשה בספרי צבע כדבק והצמידה אליו את הפדים המלוכלכים שהעבירה לה קרן, אחד אחד. הרחוב נשאר שקט.
המשכנו הלאה לשלט הבא. הפעם קרן הייתה זו שטיפסה; היא ריססה עליו "5338", מספר התיק של הערעור על שלטי הצניעות בעליון. באותו רגע ראינו אישה חרדית מבוגרת מתקרבת אלינו במהירות.
"תפסיקי, תפסיקי", היא צעקה. "אני מזמינה משטרה. תעופו מפה, תעופו".
האישה התקרבה אליי במהירות כזאת שאינסטינקטיבית אמרתי "בלי אלימות". היא התרחקה ממני, ראתה את קרן מטפסת שוב אל השלט, רצה לכיוונה ומשכה אותה למטה.
"את נגעת בי. למה נגעת בי?", שאלה קרן.
"כי את נוגעת בדבר הזה", ענתה האישה.
"מה זה דבר? זה חפץ".
"אז תקראי למשטרה", הציעה האישה.
"אין לי מה לקרוא למשטרה".
"אני לא אגע באף אחד, אבל תעופו מפה מהר, מהר את עפה מפה", סיכמה האישה.
שני זוגות צעירים עם עגלות ילדים יצאו מרחוב צדדי ונעמדו לידינו. "זה המקום שלנו, אסור לכם לעשות את זה", אמרה אישה צעירה. "יש פה מצלמות, הכל מוסרט", חיזק אחד הגברים.
"אין בעיה", השיבה לאה. "השלט הזה לא חוקי, יש פסיקה של בית משפט".
עוד שני גברים יצאו אלינו. דיברו יפה, ברוגע. "מה אנחנו מבקשים? זה פוגע ברגשות התושבים", הסביר אחד מהם.
"השלט הזה הוא נגד זכויות אדם", ענתה לו קרן.
"בסדר, אז אין בעיה, תעשו מה שאתם רוצים", ענה המבוגר יותר, "שיהיה לכולכן טוב בחיים".
בסך הכל רגוע, אמרתי לעצמי. כמעט מאכזב מנקודת מבט של עיתונאית. לתוך המחשבות על שלטי הצניעות וכל הרע שהם מייצגים התחיל להסתנן הרהור על אי נעימות מפני האנשים האלה. אחרי הכל פלשתי לביתם.
"נכנסנו בטעות למאה שערים", הודיעה פתאום קרן. "לא רציתי את זה. מהלחץ הלכתי לאיבוד".
זאת הייתה טעות מובנת; רחוב שבטי ישראל ממוקם קרוב מאוד למאה שערים. חיפשנו אותו שוב, וכשמצאנו גילינו עוד שלט צניעות גדול, תלוי גבוה. לאה טיפסה והדבקת הפדים חודשה. הרחוב שוב נשאר שקט למעט מכוניות חולפות, מדאיגות אותנו לרגע ונוסעות הלאה. בערך שלוש דקות עברו ככה עד שהחלו הצעקות. "שיקסע, גנבים! תסתלקו מפה!".
שיניים היו עפות
כשכבר לא הייתה סיבה לרוץ המשכנו לצעוד מתנשמות ומבוהלות. כלומר, רק אני הייתי מבוהלת, או לפחות רק אני הודיתי בזה. לאה אמרה שלא מזיז לה וקרן שתקה. בחוכמה שבדיעבד שחזרנו מה קרה: ברגע שנכנסנו למאה שערים נוצרה מהומה שהתגלגלה איתנו החוצה מהשכונה ובחזרה אל רחוב שבטי ישראל. אם היינו נשארות בו מלכתחילה, ספק אם משהו מכל זה היה קורה. למרות הקרבה הגיאוגרפית, אלה שני עולמות נפרדים. הרגשנו את זה כשמצאנו את עצמנו מול שורה של מוניות שירות לתל אביב והמרדף פשוט נפסק, כאילו יש איזה קו דמיוני שהם לא מוכנים לחצות.
השעה הייתה שתיים וחצי בלילה כשהלב התחיל להירגע מהדהירה הפרועה. כבר לא חשבתי על הגברים ועל האבנים ועל הפחד הכי גדול שחשתי בחיי; חשבתי על קרן ועל לאה ועל מה שסיפרו לי על עצמן כשהמרדף המטורף הזה הסתיים.
כמו לרבות מנשות לוט"ם, לשתיהן יש היסטוריה של אלימות ואונס. קרן חיה עד גיל 16 בצלו של אב מכה ("שיניים היו עפות", אמרה). כשהייתה בת 17 אנס אותה בן השכבה שלה. הוא חי כיום את חייו, ברמן באחת הערים הגדולות בארץ. שום דבר לא קרה לו.
"סבא'לה שלי היה אונס אותי מגיל שבע עד עשר", סיפרה לאה. "בבית הספר ידעו עליי ולא דיווחו לרווחה, אבל יש גם השגחה פרטית. הוא כל כך רצה שאני אשכח שהוא אנס אותי, שעכשיו הוא עם אלצהיימר. וסבתא שלי, שכל כך לא רצתה לראות או לדעת מזה, עכשיו היא עיוורת וחירשת".
"כן", סיכמה קרן בחיוך ציני. "כנראה יצאנו עצבניות".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "האמור אינו נכון עובדתית שכן שלטי הצניעות וההפרדה אשר אליהם התייחסו הארגונים שפנו לראש העיר, הוסרו תוך 24 שעות וזאת באמצעות הסרת השילוט באופן פיזי ע"י אגף אכיפה ושיטור וכן ע"י מחיקת הגרפיטי אשר ציין את ההפרדה המגדרית. הדבר בוצע כאמור מיד עם הפנייה והפונים אף קיבלו עדכון על הסרת השילוט בסמוך לביצוע בתחילת חודש אפריל ומאז לא הייתה להם שום טענה נוספת.
"אשר לשילוט הקיים במקומות נקודתיים ומועטים בעיר, ישנן תמונות ומסמכים המעידים כי שלטי צניעות אלה נתלו בעיר כבר לפני למעלה מ-50 שנה ואף יותר. כאמור, לגבי כל שילוט צניעות או הפרדה חדש העירייה פועלת באופן מיידי להסרה.
"בנוגע לשלטים הקיימים באופן דומה מזה עשרות שנים, בימים אלה נעשית חשיבה משותפת של עיריית ירושלים באמצעות היועץ המשפטי לעירייה למול משרד המשפטים אשר תבחן את אופן הפעולה הנכון בסוגיה מורכבת ורגישה, תוך התחשבות בכך שהשלטים קיימים באותם אזורים מזה עשרות רבות של שנים". לשאלותינו על המפגש בין נשות לוט"ם לראש העיר בחרה דוברות העירייה שלא להתייחס.