"יותר מפעם אחת הטלפון צלצל בשעת לילה מאוחרת ועל הקו היה שופט שביקש שאארגן לו נערה", מספרת אליסה זמלאן בשקט, בעברית כמעט ספרותית, עם עיצורים שמסגירים שארית של מבטא זר. "שופטים תמיד ביקשו את הנערות הכי יפות שעבדו במכוני הליווי שלנו, ואי אפשר להגיד להם לא".
כי הם שופטים?
"כי הם הלקוחות הכי טובים. היו גם קציני משטרה, רופאים, עורכי דין. את חלקם אולי מכירים בתקשורת".
זמלאן נראית מופתעת מהמבט המופתע שלי. היא מספרת את הדברים כמובנים מאליהם, עולם הפוך שהיא הכירה מספיק טוב ומספיק מקרוב בשביל להתחיל לחשוב שהוא ישר. בגיל 19 כבר ניהלה רשת של בתי בושת ושירותי ליווי בקריות ובירושלים. חמש שנים התפרנסה משירותי המין שהעניקו העובדות שלה, גוזרת קופון מכל מפגש.
"עשיתי טעות גדולה", היא אומרת לאחר שריצתה עונש מאסר של 20 חודשים. "הייתי צעירה ורציתי לעשות כסף קל".
ועשית?
"גלגלנו המון כסף באותה תקופה".
כמה?
"אני לא רוצה להיכנס למספרים".
לא הרגשת שאת בוגדת בנשים? עושה כסף מהמצוקה של העובדות?
"כבחורה צעירה לא הבנתי שזה בעייתי. הייתי עמוק בתוך זה. היום זה לא היה קורה, לעולם לא הייתי חוזרת לעסוק בתחום הזה. ברור לי שהיה פה ניצול של נשים, אבל באותה תקופה לא הבנתי את משמעות הדברים. לא היה לי שיקול דעת להבין שזה פוגע בהן".
"אימפריית זנות מהגדולות שהיו בישראל"
היא בת 27. מי שהמשטרה כינתה "המדאם של הצפון", שלפי ההערכות ניהלה עסקים שגלגלו מיליוני שקלים בשנה, היא עכשיו צעירה אלמונית מקרית טבעון. שיער בלונדיני, עיניים ירוקות, שרשרת זהב עם תליון של צלב. שום דבר שמסגיר את הסיפור הבלתי נתפס שלה.
זה התחיל מחיפוש בגוגל. "הבנתי שמכוני ליווי זו דרך קלה לעשות כסף, אז נכנסתי לאינטרנט כדי לחקור את העניין לעומק, איך פועל התחום הזה. איתרתי דירות להשכרה בקריות, גייסתי תיירות מאוקראינה, מרוסיה וממקומות אחרים במזרח אירופה שבאו לישראל ועסקו בתחום. שתי עובדות היו בכלל חברות טובות שלמדו איתי בבית ספר תיכון ורצו לעשות כסף. ככה התחלתי".
הרשת פעלה בשבע דירות בקריית חיים, קריית ביאליק, קריית מוצקין וחיפה, ובשני בתי מלון בירושלים. בתי הבושת הופעלו באמצעות אפליקציית "וייבר"; זמלאן תקשרה עם הלקוחות ונערות הליווי שעבדו אצלה, אבל דאגה למדר את עצמה. חלק מהבנות כלל לא הכירו אותה אישית והשיחות ביניהן התנהלו בטלפון או הודעות באפליקציה. הן הכירו אותה רק בשם ניקול.
על פי חקירה שהתנהלה ביחידה המרכזית במשטרת מחוז חוף, זמלאן חיפשה עובדות באתרים שונים וברשת החברתית הרוסית VK.com. למי שהסכימה לעבוד אצלה הובטח בונוס, מעין מענק חתימה, של 600 יורו. בתום החודש הראשון של ההעסקה היו העובדות מקבלות החזר עבור כרטיס הטיסה לישראל ובונוסים שונים – חלקם כספיים ואחרים צ'ופרים כמו טיולים במקומות הקדושים לנצרות. זה עוד אחד מהפרטים האלה שהיא מספרת כבדרך אגב; אם היא מזהה את האירוניה, היא לא מסגירה את זה.
הנשים שעבדו אצלה קיבלו מהלקוחות בין 500 ל-700 דולר ביום. "בחורה שעבדה במכונים סגרה בערך 30 אלף שקל לחודש", היא אומרת.
עובדות שלך סיפרו בחקירה שבתי הבושת לקחו מחצית מהכסף שהן קיבלו מלקוחות. זה המון. אפילו מס הכנסה לוקח פחות.
"אולי, אבל היו לנו גם הוצאות גדולות במכונים: ניקיון, מגבות, אמצעי מניעה, אוכל בשביל הבנות, חשבונות חשמל, מים, דמי שכירות עבור הדירות. באופן אישי גם הייתי זמינה 24/7 עבור הבנות והלקוחות. אם היו בעיות או בקשות, או שאחת הבנות חלתה, אני הייתי הכתובת. הטלפון היה צמוד אליי כל הזמן".
תני לי להבין: בגיל 19 ניהלה אימפריית של שבעה בתי בושת לגמרי לבד? לא היו עוד אנשים אחרים שסייעו לך?
"היו עוד אנשים מסביב, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. מי? זה ממש לא חשוב. אני זו שניהלה את העניינים מול הבנות והלקוחות, למרות שבקושי הייתי נוכחת במכונים. לא עסקתי בזה. רק ניהלתי".
במשטרה מעריכים שזמלאן לא עבדה לבד ושגורמים עברייניים היו מעורבים בניהול בתי הבושת ולקחו כסף רב לכיסיהם. כך או כך, הרשת הצליחה לעבוד שנים רבות מתחת לרדאר.
"אליסה בחורה מאוד חכמה ומתוחכמת", מסביר גורם במשטרה. "היא תדרכה את הנשים איך לענות לשאלות של פקידי ההגירה והמכס, לספר שבאו לבקר קרובי משפחה בחיפה ובצפון, איך להתמודד עם פשיטות של המשטרה ואיך לענות לשאלות של חוקרים במשרדי חקירות כדי לא להיעצר. לא היה קל לאתר את בתי הבושת שהיא ניהלה ולהפליל אותה. שלא תהיה טעות: היא ניהלה אימפריית זנות מהגדולות שהיו בישראל בשנים האחרונות".
"חלק מהבנות התחתנו עם לקוחות"
העובדות ברשת בתי הבושת של זמלאן קיבלו 10-13 לקוחות ביום. אקט מיני ממוצע נמשך חצי שעה, לעיתים מעט יותר. התעריף נע בין 200 ל-300 שקל. זמלאן מתארת יחסי עובדת-מעבידה שנשמעים כמעט נורמליים, כמעט תשע-עד-חמש: "לא כפיתי על אף אחת לעבוד אצלי", היא אומרת. "לרוב הן באו בגלל מצוקה כלכלית ואני העברתי עבורן כספים שהרוויחו למשפחות שלהן בחו"ל, דאגתי לכל מחסורן כמו אמא. אצלי לא עבדו נרקומניות, לא השתמשו בסמים".
קל לחשוד בה שהיא מייפה את המציאות, אבל פקד ליאור הררי – מי שעמד בראש צוות החקירה שהפילה בסופו של דבר את הרשת – אישר לאחרונה בראיון ל-ynet כי "המקרה הזה שונה ממקרים אחרים, כי אלמנט הכליאה והכפייה לא היה קיים פה. הנשים לא הגיעו בצורה כוחנית לארץ. הן היו מקבלות חוזה העסקה, מבינות שהן מגיעות לארץ לעבוד בזנות, הייתה שם השגחה על שעות עבודה".
על פי המשטרה, אימפריית בתי הבושת העסיקה עשרות נערות ליווי במשך שנות פעילותה. תקופות ההעסקה היו קצרות יחסית - מספר שבועות עד מספר חודשים. "לא לקחתי את הדרכונים שלהן ולא גנבתי מהן כסף כמו שעשו להן במקומות אחרים. דאגתי שיקבלו שכר הוגן ותנאים טובים, כמו ימי חופש ומחלה", מדגישה זמלאן.
הייתה טענה שדרשת מהן להעניק ללקוחות מין אוראלי בלי קונדומים.
"לא קרה מעולם. זה שקר שהפיצו במשטרה. אצלי הבנות שמרו על היגיינה, שמרתי על בריאותן. הן קיבלו קונדומים ומעולם לא כפיתי עליהן לעשות שום דבר שלא רצו. שמרתי על כבודן".
את בטח מבינה שהמילה הזאת נשמעת מוזרה בהקשר הזה.
"אני יכולה לומר לך שהיו אנשי עסקים ולקוחות אחרים שהתאהבו בכמה מהבנות והתחתנו איתן, והן לא עובדות יותר בתחום. לא הכל היה רע ושחור כפי שמנסים לצייר. הבנות חיפשו חוץ כסף גם רגש, חום ואהבה. חלק מהלקוחות היו קונים להן מתנות ומפנקים אותן באריזות שוקולד ומוצרי קוסמטיקה".
במשטרה העריכו שבתי הבושת גלגלו מחזור שבועי של 100 אלף שקל. זה הרבה פעילות. קרה שפשטו עליכם?
"רק פעמיים. אני לא יודעת אם זה קשור לזה שהיו אצלנו גם לקוחות שוטרים".
מה לגבי לקוחות אלימים, אקטים קיצוניים? הייתה שיטה להגן על העובדות מפני דברים כאלה?
"למכונים שלנו לא נכנסו עבריינים או אנשים אלימים, שיכורים. אבל בכל מקרה הייתה לעובדות אפשרות לסרב ללקוח שהן לא היו מעוניינות לקיים איתו יחסים".
ואם סירוב לא הספיק?
"היו מאבטחים ששמרו עליהן. הבנות הרגישו בטוחות".
מאבטח אחד כזה היה בן זוגה, א'. הוא סייע לאתר את הדירות שבהן עבדו הבנות בעת שזמלאן ניהלה את העסק כולו מווילה ששכרה בקריות. אף אחד אחר ממכריה לא ידע מה היא עושה לפרנסתה. "לאמא שלי סיפרתי שאני עוסקת כברוקרית בבורסה, בניירות ערך. בגלל שלא חייתי בבית, היה לי קל למצוא סיפור כיסוי שיש בו רווחים כספיים בלי שמישהו יחשוד בי. את האמת, התביישתי לספר לה. היא הייתה קוברת את עצמה מרוב בושה. היא רצתה שאלמד באוניברסיטה, שאעבוד בעבודה מכובדת".
"ידעתי שאשב בכלא וידעתי שזה מגיע לי"
היא נולדה ברוסיה, ביישוב קטן סמוך למוסקבה, בת שנייה לאם נוצרייה ואב יהודי שעלו ארצה והתיישבו בקרית אתא. בתיכון למדה פיזיקה, אמנות, ניהול ושיווק. כשהייתה בת תשע הוריה התגרשו. האב עבר להתגורר בלוד ואילו זמלאן ואחותה נשארו בחזקת האם. "מאז אותה תקופה נוצר נתק מסוים ביני לבין אבא שלי", היא אומרת.
בצבא היא לא שירתה. "אחותי שירתה בקבע בבסיס בדרום, אבל אני לא רציתי להתגייס", אומרת זמלאן בלי להתבלבל. "לא התחברתי למה שקורה שם. לא חשבתי שזו מסגרת שתעזור לי להתקדם בחיים בתוך החברה הישראלית. הצהרתי שאני נוצרייה וקיבלתי פטור".
כשסיימה את לימודיה בתיכון עבדה כנציגת שירות לקוחות ותמיכה טכנית של חברת סלולר גדולה. בו בזמן החלה ללמוד לפסיכומטרי וחלמה על קריירה בווטרינריה: "אני אוהבת מאוד בעלי חיים, אבל כשהבנתי שיהיה לי קשה לנתח אותם או חס וחלילה להרדים, ויתרתי על הרעיון. לא יכולתי להתמודד עם זה מבחינה נפשית וחיפשתי כיוונים אחרים".
כמו?
"לימודי משפטים. אני אובססיבית לזה. זה מדבר אליי, להגן על אנשים חלשים ולסייע להם מול גורמי אכיפה כמו משטרה ופרקליטות. רציתי להיות עורכת דין".
הפעם האירוניה כבר לא פוסחת עליה. בחצי חיוך היא מתחילה לתאר את מה שקרה ב-8.7.2016, כשבלשי מחוז חוף פשטו על הווילה השכורה שבה התגוררה עם א' ועצרו את שניהם. הם מצאו סכום של 100 אלף יורו במזומן והחרימו מחשבים ומסמכים שמצאו בווילה. "איזה 13 שוטרים באו וקפצו מעל החומה או נכנסו דרך הדלת של האינטרקום שהייתה פתוחה. ישר כבלו אותי באזיקים, שאלו בצעקות על מה שעשיתי. הכי פחדתי שיפגעו לי בכלבים".
בטח ידעת שהיום הזה יגיע.
"היה לי ברור לי שזה ייגמר ככה מתישהו, שזה עניין של זמן עד שיעצרו אותי, אבל כשזה קרה הייתי בהלם. לא האמנתי שעוקבים אחריי ואחרי הבנות. הכל התנהל בסודיות".
בדיעבד גילתה ששוטרי מחוז חוף עקבו במשך חודשים אחריה ואחרי א'. הם ביצעו האזנות סתר לשיחות שניהלו עם לקוחות ועובדות, אספו חומר על התנהלות אימפריית הזנות. המעצר היה השלב האחרון.
איך ההורים שלך הגיבו?
"אמא שלי הייתה בשוק. לא היה נעים להיפגש איתה בבית המעצר או בחדר החקירות כשהיא יודעת ששיקרתי לה, אבל חיזקנו אחת את השנייה. היא נתנה לי המון כוח. אבא שלי חידש איתי את הקשר בעקבות המעצר שלי, אבל גם כיום זה קשר רופף מאוד".
כתב האישום כלל עבירות של הלבנת הון בהיקפים גדולים, סרסרות, ניהול בתי בושת, סחר בנשים, איומים וקשירת קשר לביצוע פשע. "שתקתי במהלך כל החקירה", היא אומרת. "לא האמנתי שיעשו איתי צדק למרות שלא סחרתי בנשים ולא כלאתי אף אחת בכוח".
לפסק הדין היא המתינה בבית המעצר קישון. "שמרתי על שפיות. הייתי חייבת להתאקלם למציאות חדשה - שמיכות סקביאס, חולדות, עכברים, ג'וקים, אוכל ברמה ירודה. מעצר קישון זה מקום נורא, לא מקום להחזיק בו בני אדם. אבל ידעתי שאני אשב בכלא ואשלם מחיר על המעשים שלי, שזה מגיע לי. נפשית הייתי מוכנה לזה והבנתי שזה עוד דבר שאני צריכה לעבור בחיים ושאסור לי להישבר".
את הסעיף החמור ביותר, עבירת הסחר בנשים שהעונש עליה הוא עד 16 שנות מאסר, התביעה נאלצה להסיר מכתב האישום. זמלאן הורשעה בניהול בתי בושת, הלבנת הון וקשירת קשר לביצוע פשע ונשפטה ל-20 חודשי מאסר בפועל. א' נדון לשישה חודשי עבודות שירות. כשאני שואל על חומרת העונש שקיבלה, היא עונה בארבע מילים: "שילמתי את חובי לחברה".
"בצינוק הייתה הפעם הראשונה שנשברתי ובכיתי"
את החוב היא שילמה בכלא נוה תרצה, באגף "סביון" שהו יושבות אסירות המוגדרות נקיות מסמים. היא חלקה תא עם שלוש אסירות נוספות ועבדה כעוזרת הוראה וכספרנית בספריית הכלא ("קראתי המון ספרי פסיכולוגיה ומתח").
בכלא הכירה את מארי פיזם, שהורשעה ברצח בתה רוז, את קרינה בריל שהורשעה ברצח ילדיה איגור ומירה, ואת מיכל אלוני שרצחה את בנותיה נטלי ורוני. "אני לא שופטת אסירות על מה שהן עשו", היא אומרת. "אני מרחמת עליהן וגם על הילדים שנרצחו, ואני חושבת שלרשויות במדינה יש אשמה מסוימת. לא טיפלו כמו שצריך בנשים האלה שסבלו ממצוקה נפשית או כלכלית והתעוררו רק אחרי הרציחות. אני בטוחה שהן ניסו להתמודד עם המצוקות אבל לא היה מי שיושיט להן יד".
היא עצמה שומרת על קשר עם מספר אסירות: "קרינה בריל למשל ביקשה שאתאר לה את השקיעות והזריחות, את ריח הפרחים, דברים שהם מובנים לנו כמי שנמצא בחוץ אבל לא למי שנמצא מאחורי הסורגים והחומות. היא אמרה לי שהייתה משלמת המון כדי להריח פרח".
כחובבת בעלי חיים, זמלאן הייתה מופקדת על הטיפול בפינת החי בכלא. היא האכילה צבים, ארנבות, דגים וחמוסים. בסתר דאגה להאכיל גם את החתולים שמשוטטים בכלא, דבר שנאסר על האסירות. "כאב לי שהם רעבים, אז מדי פעם הגנבתי להן קופסאות קוטג'. הייתי קמה בבוקר והיו לי על השמיכה שני חתולים קטנים שהיו נכנסים לאגף. באחד המקרים תפסו אותי מאכילה אותם ושלחו אותה ליום בצינוק. זו הייתה הפעם הראשונה שנשברתי ובכיתי בכל תקופת המאסר".
חוץ מחתולים היה גם עכבר שאימצה ונהגה להאכיל ("הייתי שמה לו פירורי לחם ומים בתוך פקק של בקבוק. קראתי לו ג'רי"). זה כמעט סיבך אותה בצרות: "העכבר חפר בתוך קיר ובארון שלי. כשקצינת המודיעין נכנסה עם הסוהרות לעשות חיפושים ובדיקות שגרתיות, הקמ"נית הבחינה בחור שנוצר בקיר ובארון וחשבה שאני חופרת מנהרה כדי לברוח. פחדתי מאוד שיגדירו אותי סג"ב (סיכון גבוה לבריחה – ש.א) ויעבירו אותי לאגף הפרדה, אבל הסברתי לה שאימצתי עכבר והיא האמינה לי ולא הענישו אותי".
זמלאן מספרת על אסירות שגנבו זו מזו, על מכות, באחד המקרים על אסירה בעייתית ששפכה מים רותחים על אסירה אחרת. "למזלי לא ניסו לפגוע בי בכלא, אבל להגיד לך שזה גן עדן? ממש לא. צריך לדעת איך לשרוד במקום כזה".
בשנה שחלפה מאז ששוחררה החלה זמלאן לשקם את חייה. יש לה זוגיות יציבה והיא מתכוונת ללמוד גרפיקה ממוחשבת ובניית אתרים כצעד ראשון להשתלבות בהייטק. היא חושבת גם לכתוב ספר על חייה. "בכלא הבנתי עד כמה החופש זה דבר שאסור לוותר עליו", היא אומרת. "ברור שאני מצטערת על כל מה שקרה, אני עם הכלא גמרתי. אבל תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לאסירות".