בחורה יוצאת לבר. בחורה פוגשת בחור. מדברים, שותים, מפלרטטים ובסוף הערב מחליטים לחזור הביתה ביחד. לאן? שיהיה אצלו. היא רוצה לדעת שאם משהו ישתבש, היא תוכל לקום וללכת. הם יוצאים מהבר בהבנה ברורה, גם אם לא מוצהרת בעל פה, יהיה כאן סקס הלילה.
כשמגיעים אליו, הבחור מכוון את הבחורה לחדר השינה. מתפשט, מפשיט אותה, הופך אותה, מזיז, משנה מהירויות ועוצמות. הוא לא יודע מה היא אוהבת כי זו הפעם הראשונה שלהם, והוא לא שואל, כי זו הפעם האחרונה שלהם. הבחורה לא נהנית. היא מנסה מדי פעם לומר מה היא רוצה, אבל הוא שיכור ומרוכז בעצמו מכדי לשים לב. בשלב מסוים הוא מכאיב לה. היא שותקת ומחכה שיגמור כדי לא לעשות עניין. היא הרי שם מרצונה, והיא לא תגמור בכל מקרה. אז היא שותקת ומחכה. בסך הכל זה לא כזה כואב, רק קצת, ומה - היא תבאס אותו עכשיו? הוא גומר, היא לא. הוא הולך להביא מים ואז נכנס למיטה, מסתובב ונרדם. היא מתלבשת והולכת הביתה.
למחרת בבוקר, הוא יתעורר, ישתה קפה וילך לעבודה, מבסוט מהסקס של הלילה אבל לא משקיע יותר מדי מחשבה. היא תתעורר ותסמס לחברה על הסטוץ הכיפי שהיה לה. היא הרי אישה חזקה שנהנית מסקס בדיוק כמו גבר. והיא אוהבת סקס.
כש"סקס והעיר הגדולה" פרצה בסערה היא שינתה לגמרי את הדיבור על מה שקורה במיטה. היתה לה אמת אחת מדויקת: נשים אוהבות סקס, מאוד. לא פחות מגברים. התמונה שציירה הייתה מעצימה מאוד, היא האדירה את הנשים החזקות והעצמאיות שיודעות לקחת ולא רק לתת, שפתוחות להתנסויות ולפרטנרים מרובים. נו, אלה שמזיינות כמו גברים.
היום מספיק להסתכל על עולם הפופ הנשי ולראות איך תחת גדול הפך לסמל למיניות מוחצנת, חזקה וגאה. בניגוד לימים בהם גברים שרו על כמה שהם אוהבים ביג באטס, היום הנשים לוקחות בעלות על הגוף שלהן - ביונסה, איגי אזליה, ג'ניפר לופז וכמובן ניקי מינאז' - כולן אומרות: זה התחת שלי, אני יודעת שהוא סקסי ואתם תדברו עליו כי אני רוצה שתדברו עליו.
בכל מה שנוגע לתרבות הפופ, אנחנו כבר במקום שבו נשים לא מפחדות לדבר על סקס או להיות מתויגות כ"קלות" או "נותנות". הן יודעות הן רוצות, מה הן אוהבות ולדרוש את זה כשצריך. אבל המציאות רחוקה מהאוטופיה הזאת. שאלו כל אישה מסביבכם האם חוותה הטרדה או תקיפה מינית. כשקארי ברדשו וחברותיה הציגו עולם מושלם ושוויוני, הן טייחו על הדרך את החיים האמיתיים.
העולם הדמיוני הזה יצר סט של ציפיות, בדיוק אלה שגרמו לבחורה ההיא מהסיטואציה למעלה להכחיש בפני עצמה את מה שהרגישה - היא הרי שוות ערך לגבר ולכן נהנתה בדיוק כמוהו, לא? הבעיה היא שבניגוד לבחור, הבחורה שמעה כבר מיליון פעמים ברחוב הערות על החזה הגדול שלה; בכל פעם שהיא לובשת חצאית קצרה היא מקבלת מבטים מגברים בגיל של אבא שלה; הקצין הנשוי שלה בצבא אהב לדבר איתה על הגוף של בנות אחרות ביחידה; והיה גם את המקרה ההוא בגיל 17, כשמוכר בשוק הפשפשים עזר לה למדוד מכנסיים ועל הדרך הכניס לה אצבע למקומות שעד אז אף גבר לא נגע בהם.
אם גברים ממאדים ונשים מנגה, אז בעוד במאדים לא חושבים יותר מדי על יחסי הכוחות בין גברים ונשים, בנגה כל יום מכיל רצף בלתי פוסק של מבטים, אמירות, רמיזות ותחושה שמהרגע שכף רגלך דורכת מחוץ לדלת הבית, הגוף שלך הוא נחלת הכלל ואובייקט לתשומת לב. לכן, כשאישה נכנסת למיטה היא מביאה איתה שק של חוויות וטראומות, ובמקום להסתיר את השק מתחת למיטה כדי חלילה לא לבאס את הגבר, הגיע הזמן לשפוך את תכולתו על המיטה. אם תרצו או לא, לשם העולם מתקדם. הכללים השתנו וממשיכים להשתנות כל הזמן. ורק מכאן אפשר להתחיל לדבר על שוויון מיני. גם הגברים מוזמנים לשפוך את תכולת השק שלהם, שמלא בלחצים מסוג אחר: להיות גברים חזקים ומאצ'ואיסטיים, כי אף אישה לא רוצה גבר רך וחלש, כך הם שמעו.
ברוך בורא פרי השיימינג
בתקופה האחרונה כמעט שאי אפשר לא להרגיש את החוקים משתנים. קחו למשל את מקרה "הוא אמר, היא אמרה" שהסעיר את פיד הפייסבוק הישראלי בשבוע האחרון ושלח זרועות לאמצעי התקשורת. תקציר הפרקים הקודמים: היא כתבה פוסט בפייסבוק שהוא כפה עליה אקט מיני ללא הסכמתה ותייגה אותו. הוא, בתגובה, פרסם פוסט שלא הכחיש את האקט, אבל בהחלט את הכפייה, תוך שהטיל ספק בבריאות הנפשית שלה. יחד עם זאת, בצילומי מסך של סמסים ביניהם שהיא העלתה לפייסבוק ניכר כי הוא מודה בפה מלא שאכן אירע מקרה חריג, אך המרחק בינו לבין אונס או תקיפה מינית רחוק עד כדי בלתי נתפס עבורו.
מאותו הרגע התחיל ויכוח רגשני שהגיע לכל חלקת פייסבוק טובה ומחנותיו היו צפויים: האשמת הקורבן וגינוי הדרך הפומבית שבה נעשתה ההאשמה, עד כדי טענות שגם מה שהיא עשתה נחשב לאונס, אל מול חיזוקים וקריאה לנשים לחשוף כל הטרדה מינית או תקיפה שעברו, גם אם היא לא עונה להגדרה המסורתית. "הדרכים האגרסיביות שבהן נשים נוקטות הן תולדה של דברים אגרסיביים שגברים עושים. היא כתבה פוסט בפייסבוק, הוא דחף את הזין שלו לפה שלה", אומרת שלומית הברון, יו"ר אחת מתוך אחת, מיזם שמעודד נשים ונערות לשתף בסיפורי ההטרדות והתקיפות המיניות שעברו. "אין אישה שדיברה על אלימות מינית שעברה שלא חטפה מיד על הראש. גם כשמביאים הוכחה חותכת החברה עדיין מתקשה להאמין שזה מה שקורה".
השיימינג הוא כלי שנוי במחלוקת, אבל התומכות בו מדגישות שפשוט אין דרך אחרת שבה נשים יכולות לספר על החוויות שלהן ולקבל תמיכה ותחושה מסוימת של צדק. זויה פושניקוב, פובליציסטית ופעילה פמיניסטית, מסבירה: "כל עוד מערכת המשפט שהוקצתה לצורך הדברים האלו מטאטאת את המקרים האלה וכל עוד תלונה במשטרה נחווית כאונס שני, במצב של יחסי הכוחות היום, בו אישה מוטרדת ונאנסת לא אחת בחייה, זה כלי מצוין בעיני".
רק כמה ימים לפני אותה תקרית פייסבוק עלה לרשת סרטון בכיכובה של שושנה רוברטס, צעירה בת 24 שצולמה מטיילת ברחובות ניו יורק במשך 10 שעות וחווה מעל 100 הטרדות מילוליות שנעות מהתייחסות ישירה לנתונים הפיזיים שלה ל"סתם" ברכות בוקר טוב (אם הן סתם ברכות נימוסין, למה גברים מברכים רק נשים זרות ברחוב ולא גברים?). הסרטון נוצר כחלק מקמפיין של עמותת Hollback, ששמה לה למטרה להפסיק את ההטרדות המיניות ברחוב. רוברטס אינה מאחורי היוזמה, היא בסך הכל שחקנית שענתה למודעה, אבל קשה שלא להבחין שכאישה, היא ממש לא צריכה לשחק. המבטים, האמירות, ההתייחסות לגוף שלה שוב ושוב ושוב ושוב, הם מעמיסים ומדכאים. ואלה בסך הכל 10 שעות.
לצד הפרגונים והתמיכה, כמובן שעלו גם תגובות מסוג אחר. האשימו את רוברטס שיצאה לרחוב בבגדים צמודים, האשימו אותה בכך שההתעלמות שלה לא מנומסת והיא לא צריכה לצפות שהמרחב הציבורי יהיה ריק מאינטראקציות בין אנשים. היו אפילו מי שכעסו על כך שהסרטון מציג בעיקר גברים שחורים, כאילו משנה לנשים מה צבע העור של מי שמביט בהן במבט חרמן. המשותף לכולן הוא הניסיון לטמון את הראש בחול ולא להבין את הכוונה האמיתית של הסרטון - יותר מלהפנות אצבע מאשימה, הוא מנסה להתחיל לגרום לגברים להבין מה בעצם הופך נשים כל כך דרוכות, חשדניות, פחדניות ובמקרים מסוימים תוקפניות.
אלה רק שתי דוגמאות שמבהירות שהיי, העולם משתנה - אנחנו כבר לא בשנות ה-70, אז הטרדות ותקיפות מיניות היו נורמה מושתקת ומודחקת, אבל אנחנו גם לא בשנות ה-90 ונשים לא מקפצות להן בחדווה מבחור לבחור על המנולו בלניקס שלהן. חוקי הסקס החדשים אומרים משהו אחר - אנחנו עדיין מוטרדות, אנחנו עדיין מותקפות, אנחנו עדיין נאנסות, אנחנו עדיין חוששות להסתובב ברחוב בלילה, ובשביל שבאמת נוכל ליהנות מסקס, הגיע הזמן לדבר על זה, לא משנה עד כמה זה מעורר אי נוחות אצל הפרטנרים שלנו. צריך שניים לטנגו, ואם צד אחד דורך על השני, כדאי שהוא ידע מזה.
שיתמרמרו
אז למה בעצם רעיון השיימינג כל כך מפחיד גברים? האם זה בגלל שהם חוששים שיואשמו באקט שלא עשו, או שהם חוששים שיואשמו באקט שעשו, או שידרשו מהם לשנות את ההתנהגות שלהם? "כרגע יש צביעות של החברה ושל גברים. מותר לעשות הכל, אבל לא לדבר על זה בפרהסיה", אומרת ד"ר מירי רוזמרין מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, "הערבוב הבלתי נסבל בין מה שנתפס כאלימות ומה שנתפס כמיניות נגיש עבור גברים גם כז'אנר פורנו וגם כפרקטיקה. זה נוח לגברים להישאר מטושטשים לגבי איפה הם רגישים ואיפה הם לא בסדר, מכיוון שזו פריבילגיה לא לדעת מתי אתה פוגע בצד השני ומתי לא, וההתמרמרות הזאת עכשיו היא בגלל שגברים נדרשים לאחריות. שיתמרמרו".
אין פלא שגברים מתרעמים על החוקים החדשים ומרגישים שרודף אחריהם ארגון ג'יהאד פמיניסטי שכל מטרתו להרוס להם את החיים. כשחרדת השיימינג מרחפת מעליהם, הם צריכים להיכנס למיטה עם חששות ולשים לב לכל תמרור אזהרה אפשרי, כשאת חלקם הם אפילו לא יודעים לזהות. אבל עבור נשים מדובר בסך הכל בהתחלה של השוואת תנאים - כי הן כבר עכשיו נכנסות למיטה עם חששות ופחדים, תוצאה של התנסויות או ניסיון עבר וכל מה שהן ספגו מהסביבה במהלך הדרך. המהלכים הלעיתים אגרסיביים, הם ניסיונות לזעזע ולטלטל מערכת ששומרה במשך שנים רבות וגרמה לנשים להדחיק ולסבול בשקט, עד כדי כך שעכשיו אין להן ברירה אלא להתפוצץ. "תרבות אונס" הוא ביטוי שנעשה בו שימוש רב כל כך עד כי הוא נשחק ועובר ליד האוזן ברוב המקרים. אבל שווה להתעמק בו, כי תרבות אינה טבעית, היא שרירותית. היא מערכת רחבה הכולל ידע, חוק, מוסר, התנהגויות, נורמות, מתן משמעות לאירועים ודרך מחשבה. היא מעוצבת על ידי אנשים ואמורה לענות על הצרכים שלהם. במקרה הזה, צרכיהם הפיזיים של גברים. מספיק לקרוא את הטאמבלר when he pays, בו מפורסמים ציטוטים מתוך פורומים של לקוחות זנות, כדי להבין שעבור גברים מערביים רבים גופה של אישה הוא סחורה העומדת לרכישה.
אבל מה הקשר? יתרעמו חלקכם. זונה מוכרת את גופה ולכן מתייחסים אליה בצורה כזאת. אך מכיוון שבאופן מובהק מפגש בין זונה ללקוח הוא לרוב מפגש בין גבר לאישה עובדת, ולא להיפך, אפשר לראות בקלות איך מערכת היחסים הזאת משתלטת גם על מרחבים אחרים - הרחוב, העולם העסקי וכמעט מסגרת אחרת בה גברים ונשים חולקים את אותו האוויר. הגבולות בין האישה שרוקדת עירומה על עמוד, זו שמשלמים לה עבור מציצה, זו שסתם הולכת ברחוב וזו שחולקת איתם משרד מטשטשים לחלוטין עבור גברים.
"אנחנו נמצאים בתקופה קיצונית, מכיוון שכל אישה חווה אלימות מינית בחיים שלה", אומרת הברון. "אין דבר יותר קיצוני מזה - אלימות מתמדת במשך כל החיים שלנו, ממתי שאנחנו ילדות ועד הרגע שאנחנו מתות. אין לנו כלים להתמודד, המשטרה לא לצדנו, 75% מהתיקים נסגרים על חוסר עניין לציבור או חוסר ראיות, שופטים מבקשים מנערות במהלך דיון על אונס להדגים את התנוחה שבה הן נאנסו, שופטים אומרים שיש נשים שנהנות מאונס. אין לנו כלי שבו אנחנו יכולות לספר את הסיפור שלנו ולהתחיל להסביר מה עובר עלינו". היא מצביעה על החשיבות שבחשיפת החוויות הקשות, מהסיבה הפשוטה שלא כל מקרה צריך להגיע לבית משפט: "לא רק חוק הוא מה שקובע. יש מוסר, מה מקובל ומה לא, מה הגיוני ומה לא, מה סביר ומה לא. זה לא מקובל ללחוץ על מישהי למצוץ לך".
קונדום זה לא מספיק
הדיבור החדש מאוד ברור, הוא דורש מגברים להתגייס למאמץ. זו כבר לא רק האחריות שלנו להגיד לא, לעמוד על שלנו, להבהיר שהמבטים, המילים והנגיעות מפריעים לנו. אנחנו עייפות. הגיע הזמן שתקבלו הצצה לחיים שלנו. בארה"ב אפשר לראות בחודשים האחרונים מהלכים בדיוק מהסוג הזה, שמגייסים גברים למאבק וקוראים להם להפסיק להתייחס להטרדות ותקיפות מיניות כבעיה של נשים. בסוף ספטמבר הציג הבית הלבן יוזמה חדשה בשם It's On Us - קמפיין נגד תקיפות מיניות שפונה בעיקר לגברים ומעודד לחתום על התחייבות לנסות לעצור מקרי תקיפה. אובמה, אב לשתי בנות, חלק את הסטטיסטיקות בנאום המכריז על היוזמה - אחת מכל חמש נשים אמריקאיות מותקפת (לא מוטרדת) מינית במהלך שנות הלימודים הגבוהים שלה, רק 12% מהנשים מדווחות על התקיפה, ואחוז קטן מתוך התקיפות המדווחות מסתיימות בענישת התוקף - תוצאה ברורה של גישה גברית שגורסת שנשים הן היסטריות ומתקרבנות.
מהלך בולט נוסף שמעסיק את האמריקאים בימים אלה הוא שינוי המדיניות בנוגע לתקיפות מיניות בקמפוסים של אוניברסיטאות - המדיניות החדשה שנאכפת בקולג'ים בכל מדינת קליפורניה ובקמפוסים מסוימים בניו יורק נקראת Yes Means Yes. כלומר, אם עד כה תקיפה מינית הייתה כפייה של אינטראקציה לאחר שצד אחד אומר בפירוש "לא", היום כבר נדרשת הסכמה ברורה של שני הצדדים. כדי שזה לא ייחשב לתקיפה, היא אשכרה צריכה להבהיר שהיא בעניין. שינוי המדיניות הזה גרר אינספור טורי דעה וביקורת, שהעלו שאלה מתבקשת - האם עכשיו בסיטואציה מינית יאלץ הגבר לשאול את האישה שוב ושוב האם היא מעוניינת? לפני כל נגיעה, תנוחה, נשיקה וליטוף? ובכן, למה לא? המצב הזה, שנשמע אבסורדי למבקרי המדיניות הוא מצב די מוכר לכל מי שנמצא או נמצאת במערכת יחסים מינית טובה שמתבססת על תקשורת. אם המטרה של סקס היא בראש ובראשונה הנאה, למה לא לוודא שהצד השני אכן נהנה בכל רגע נתון - בין אם מדובר במערכת יחסים מונוגמית או במפגש מזדמן?
"הדעה האישית שלי היא ששיח על מין חייב להתבצע בצורה הכי פתוחה, הכי על השולחן, הכי ברורה וללא כל עוררין, לטובת שני הצדדים", אומרת פושניקוב. "מכיוון שהדברים הללו לא באמת קורים, וגם לא בטוח שיקרו, אנחנו ממשיכות להיות בעמדה מאוד בעייתית ואף נחותה כשמדובר בחדר המיטות".
אז איך אפשר להתחיל את הדיבור החדש הזה? אולי מהרחוב. זה יותר פשוט ממה שאנחנו מוכנים להודות. על פי רוזמרין, צריך קודם כל להפסיק להיתמם: "אנחנו יודעים לקרוא שפה ויודעים מתי אומרים סתם בוקר טוב ומתי האינטונציה היא אחרת והעובדה שזה מופנה רק לנשים צובעת את המרחב בצורה מסוימת. המקומות התמימים האלה של חוסר מודעות, בעיקר כשזה בא מצד גברים, זו פשוט אנוכיות. לא לראות ולא להבין כי לא היית בעמדה הזאת. גברים התרגלו לא להקשיב לרבדים מסוימים, הם חיים בהיתממות של 'מה את רוצה?'. מתלוננים על אובדן הרומנטיקה, אבל הם צריכים להבין שהרומנטיקה הזאת היא מלכתחילה חד צדדית ומגיעה מהפנטזיות שלהם. ואותנו כנשים מחנכים לקבל את זה, אפילו בשמחה, כי זה החיזור וזו הדרך שלנו להיות סקסיות.
"כמו שאני לא פורצת בפלרטוט מול אנשים זרים ואם אני עושה את זה בזהירות ובבדיקה של ההסכמה של הצד השני, זה צריך להיות ברור גם לגברים. בהקשרים אחרים עשינו את זה - לדוגמה בשפה האשכנזית והמזרחית - היה תהליך, הבנה שהמילים פרחה וערס הן טעונות גם אם משתמשים בהן באופן 'תמים'".
הברון מנפצת את התפיסה הנרדפת של גברים שחושבים שפמיניזם היא תנועה של נשים עם קלשונים בידיים ורצח בעיניים: "אני מאמינה לגברים באופן מוחלט שהם לא מבינים מה הגבולות. זו אחת הבעיות. היא יכולה להיפתר רק על ידי חשיפה של עוד מקרים כאלה, כדי שגברים יוכלו לדעת את הגבולות וחינוך מיני ומגדרי מגיל צעיר, לא רק ללמד איך לשים קונדום בכיתה י"ב". חינוך מגדרי מגיל צעיר אכן נשמע כמו הצעד הראשון וההגיוני לנסות ולתקן את המצב, וכמעט בלתי נתפס שהוא לא מתקיים כבר בימים אלה.
עכשיו תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: בחורה יוצאת לבר. בדרך לשם אף אחד לא מעיר לה על לבושה או תוקע בה מבטים. היא מחייכת לגבר שעובר מולה ואומרת לו "ערב טוב". הוא מחייך ומברך אותה בחזרה. בבר היא פוגשת בחור. הם הולכים אליו הביתה, סתם כי הוא גר קרוב. הוא שואל אותה מה היא אוהבת, היא שואלת אותו, הוא אומר מה נעים לו ומה פחות וכך גם היא. שניהם גומרים. הוא הולך לישון, היא חוזרת הביתה. שניהם קמים בבוקר עם חיוך והולכים לאותה העבודה. היא עדיין מרוויחה 23% אחוז פחות ממנו, אבל לפחות היה לה אחלה סקס בלילה.