"כמה מכות אדם יכול לסבול?", שואלת ג'אנה ומראה לי את הצלקות שהשאיר אחד מבני זוגה לשעבר על הגוף הצנום שלה. "פה הוא כיבה עליי סיגריה. בזו הוא הכניס לי מספריים לירך", היא מצביעה ומשתתקת, לא מזכירה את ארובת העין שהתרסקה ואת שתי הצלעות שנשברו כששני גברים אנסו אותה על ספסל ציבורי בתל אביב.
שמונה שנים עברו מאז שברחה ממשפחתה ומהישוב הדרוזי שבו נולדה. במקום לכבוש את תל אביב כמו שחלמה, היא נקלעה לעבודה אינטנסיבית בזנות, התמכרה לסמים והתגוררה במשך שנה על ספסל ברחוב אלנבי שהפך לזירת האונס שלה. דירת החדר הקטנה והצבעונית שלה אינה מסגירה דבר מסיפור חייה, בדיוק כמו החיוך שמתעקש לפרוץ מבעד לדמעות. היא עדיין עומדת, עדיין צוחקת אחרי כל מה שהחיים הנחיתו עליה ב-26 שנותיה. והיא עדיין חפצת חיים, גם אחרי חמישה ניסיונות התאבדות.
נחשפתי לסיפור של ג'אנה מרעי דרך קבוצת פייסבוק של צלמים מתחילים, כשצלם בשם אלון לוין העלה פורטרט נפלא שלה וכתב מעט על קורות חייה. זה נראה בלתי נתפס: קורבן של אונס, אלימות, סמים וזנות שמציגה כיום בהתרסה, כמעט בגאווה, את כל מה שעבר על גופה. שבועות ארוכים עברו עד שהצלחתי לשכנע אותה לדבר. בסופו של דבר היא החליטה לשתף את מה שעברה, למען נשים אחרות. "לפני שאמות אני רוצה לדעת ששיניתי משהו", היא אומרת כשאנחנו נפגשות.
"זה החדר של הילד. כאן, צמוד, אני ישנה", אומרת ג'אנה ומצביעה על החדר של בנה בן השנתיים שסובל מליקוי תקשורתי. "אני חייבת להיות צמודה אליו, לא יכולה לתת לו לישון לבד. אני כל כך מפחדת עליו". לאורך שלוש שעות של שיחה, זו הפעם היחידה שהיא מזכירה פחד. מהשאר היא כבר לא פוחדת. לא מהחיים, גם לא מהמוות. "בגיל 13 ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה. אני לא אשכח את האכזבה".
ממה?
"מתחושת הכישלון כשגיליתי ששרדתי את זה".
מה קרה באותו יום?
"הלכתי לחגוג יום הולדת לחברה מהכיתה במסיבת פיג'מות וההורים שלי לא היו מרוצים מזה שלא ישנתי בבית. אבא בא לקחת אותי משם ישר הביתה ואמא קראה לי שרמוטה וזונה, אמרה לו להרביץ לי עם חגורה ולנעול אותי בשירותים. ככה הוא מצא אותי למחרת בבוקר, שכובה בשירותים בלי הכרה עם פרצוף צהוב אחרי שבלעתי את כל קופסת הכדורים שאני מקבלת בשביל האפילפסיה שלי".
שמעתי את אחד מהם אומר לחבר שלו, "בוא נעשה כיף"
ג'אנה ("במקור השם הוא ג'יאנא, זה אומר 'אישה יפה'") מסבירה שחמשת ניסיונות ההתאבדות - הראשון באותו בוקר בכיתה ח' והאחרון מעט לפני שמלאו לה 17 - נבעו מתחושה של חוסר שייכות. "אני לא שייכת לדת הדרוזית, אני הרבה יותר יהודייה מרוב היהודים שאני מכירה", היא אומרת. "אף אחד לא מאושר איפה שגדלתי, במיוחד לא הנשים. אין להן זכויות ואסור להן להגיד לא, הייעוד שלהן הוא לגדל ילדים ולשבת במטבח. אני לא כזו, הייתי מורדת, רציתי להיות אופרה ווינפרי".
דווקא אופרה?
"כן, הייתי חוזרת מבית ספר ורצה לראות את התכנית שלה. היא החזיקה אותי, אני חושבת שהיא גרמה לי להעריך את החיים שלי".
את הבריחה מהבית תכננה במשך ארבע שנים. קראה על תל אביב, למדה עברית. "הייתי באמצע תקופת הבגרויות ורגע לפני הפסיכומטרי, אבל הרגשתי שאני לא יכולה להישאר שם. חסכתי כסף מעבודה במפעל מגבונים, ארזתי תיק עם בגדים וקופסת אוכל וחיכיתי שהורים שלי ייצאו מהבית כדי לברוח. לקחתי אוטובוס לקריית שמונה ומשם המשכתי לתל אביב".
הגשמת את החלום הגדול.
"איפה. ירדתי מהרכבת וראיתי בתחנה נרקומנים, נשים וטרנסג'נדרים בזנות, מה לא. אנשים שלא ראיתי או שמעתי עליהם בחיים. הסתובבתי שם כמה דקות, חטפתי רגליים קרות וחזרתי הביתה".
איך קיבלו אותך?
"מכוניות משטרה חיכו מחוץ לבית, התברר שכל העיר חיפשה אותי. אמא שלי אפילו הביאה הביתה מכשפות".
מה זאת אומרת מכשפות?
"ככה אני קוראת להן, נשים שאמא סיפרה להן שנכנס בי שד. הן רשמו על פתק כל מיני דברים שאני עד היום לא יודעת מה הם, הדביקו את הפתקים על הדלת והייתי צריכה לעבור מתחתיו 15 פעמים בזמן שמברכים אותי וקוראים לי שטן".
מה חשבת באותם רגעים?
"האמנתי, חשבתי שבאמת נכנס בי שד ושנאתי את עצמי. ניסיתי לבקש מאמא שתשלח אותי לפסיכולוג, אבל לזה היא לא הסכימה. היא פחדה שיספרו לרווחה על האלימות בבית".
היא נשארה, סיימה בגרות, עברה פסיכומטרי בהצטיינות, קיבלה מלגה חלקית לתואר בפסיכולוגיה במכללת תל חי ונראתה על מסלול בטוח. אבל היא עדיין רצתה תל אביב, וחודש לאחר חגיגות יום ההולדת ה-18 ארזה תיק ויצאה לדרך. "את הבריחה השנייה עשיתי יותר מסודר, שילמתי מראש לאכסניה והתקבלתי לעבודה בבר. אבל אחרי חצי שנה נשארתי כמעט בלי כסף והייתי צריכה לבחור - להוציא את המעט שהיה לי על אוכל או על מקום לגור בו. בחרתי באוכל ויצאתי לרחוב".
איפה חיית?
"על ספסל מתחת לאלנבי 167, מחוץ למועדון לילה. זאת הייתה הכתובת שלי במשך כמעט חצי שנה. ביום עבדתי בניקיון ובלילות הייתי עדיין ברמנית".
שתי עבודות, ספסל במקום מיטה, ילדה בת 18. לא יכול להיות קל.
"באחד הלילות, אחרי משמרת כפולה בבר, באמת התפרקתי ובכיתי. ניגשו אליי שני בחורים, שאלו אם אני צריכה עזרה. הייתי כל כך עצובה שפשוט סיפרתי להם את כל מה שעובר עליי. בהתחלה הם הקשיבו, אבל אז אחד מהם אמר לשני שאני 'בשר טרי'. שמעתי את אחד מהם אומר 'בוא נעשה כיף' ואת החבר שלו צוחק, ובאותו רגע הבנתי שאני הולכת לעבור אונס. עד אז שמעתי על זה רק בסרטים. הייתי בתולה בכלל".
מה עשית?
"התחלתי לצרוח, אבל לא היה שם מישהו שישמע. אחד מהם תפס לי את הפה והחזיק לי את הידיים והשני התחיל להפשיט אותי ואנס אותי. כאב לי בטירוף, התחלתי לצעוק 'איפה אבא שלי', אבל שום דבר לא עזר. אחר כך השני אנס אותי. כשהם התחלפו ראיתי אבן על הרצפה וניסיתי לזרוק אותה עליו, אבל הבחור השני קלט את זה וניפץ לי את האבן הזו על העין. הם נכנסו לטירוף, בעטו בי, דרכו לי על הבטן. בסוף הם השאירו אותי על הרצפה, עירומה ומדממת. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבית חולים וגיליתי שכל קרנית העין שלי נשרטה ונשברו לי שתי צלעות. התברר גם שהתפתחה לי סתימה בעורק ליד הגבות, עד היום זה גורם לי מיגרנות. נשארתי בשיקום בבית החולים חודשיים, לבד".
התלוננת?
"סיפרתי לרופאים על המכות כי לא הייתה לי ברירה, אבל לא סיפרתי שעברתי אונס. ידעתי שאם אגיד את המילה ישלחו אותי ישר לתחנת משטרה וידווחו להורים שלי. כל כך לא רציתי לחזור הביתה שהחלטתי לא לדבר. היום אני לא יודעת מה עם הגברים האלה. אני גם לא יודעת אם אצליח לזהות אותם".
חינכו אותי שאהבה יכולה להיות גם במכות
לרחוב היא לא שבה. מבית החולים חזרה לאכסניה שבה גרה בעבר, מצאה עבודה בניקיון בתים ועבדה כמוכרת בדוכן מיצים בשדרות רוטשילד. שם הכירה גבר שלאחר היכרות קצרה הפך לבן זוגה. "עברנו לגור ביחד, סוף סוף הרגשתי שיש לי על מי להישען, מישהו שמעריך אותי ואוהב אותי ללא תנאים, אבל אחרי חצי שנה הוא התהפך לגמרי".
מה זה התהפך?
"לא נתן לי לעבוד, קנה לי בגדים וכעס כשלבשתי אותם, לא נתן לי לבלות עם חברות. והוא היה מרביץ לי כשלא רציתי לשכב איתו. זה הוא שהכניס לי עם מספריים, עם סיגריה".
למה לא עזבת?
"חינכו אותי שאהבה יכולה להיות גם במכות, אז שתקתי. חוץ מזה, העדפתי לחטוף מכות תחת קורת גג ולא לחזור לרחוב ולהסתכן בזה שיאנסו אותי שוב. ככה סבלתי שנה של אלימות עד שקיבלתי אומץ וברחתי לחברה שהסכימה לארח אותי עד שאסתדר".
לרגע היה נדמה שזה בדיוק מה שקרה. "ישבתי בבר ומשומקום הגיע אליי בחור ושאל אם אני מחפשת עבודה. אמרתי שכן והוא אמר שמחפשים מסז'יסטית לקליניקה חדשה בראשון לציון. אמרתי שאני לא מבינה בדברים האלה והוא אמר שאני אקבל הדרכה, שיהיה בסדר ושאני יכולה להרוויח סכומים שלא חלמתי עליהם".
את המשמרת הראשונה היא זוכרת לפרטי פרטים ("מקום יפהפה, סלון מפואר עם ספות לבנות, חדרי טיפול מטופחים. הנשים שעבדו שם היו מקסימות אליי, קראו לי תינוקת כי הייתי העובדת הכי צעירה"). גם את הנהלים היא זוכרת. "בכל פעם שנכנס גבר היינו צריכות להציג את עצמנו, כל אחת בתורה. הגברים היו בוחנים אותנו, ומי שהכי מצאה חן בעיניהם הייתה מכניסה אותם לטיפול. אני חושבת שהיו לי הכי הרבה לקוחות, כמה עשרות בלילה".
מה בעצם כלל טיפול כזה?
"בחודש הראשון אלתרתי עיסויים כי לא היה לי מושג איך מטפלים ובמה, והגברים תמיד ניסו לגעת ולדרוש דברים מיניים. בהתחלה לא הסכמתי לזה, אבל אחרי חודש החלטתי שאני רוצה להרוויח יותר. שכבתי עם כל לקוח שביקש והייתי חוזרת הביתה עם 5,000 שקל במזומן. פתאום שכרתי דירה משלי, קניתי ריהוט. אבל תכלס, רוב הכסף הלך על סמים".
היא הייתה בת 22 כשהתמכרה לקוקאין ולMDMA-. "רציתי לשכוח מהמציאות", היא אומרת. "לפני כל משמרת הייתי מריחה קוק, וכשהייתי חוזרת הביתה מריחה שוב כדי להירגע. ואת זוכרת את האקס שלי? אז דווקא באותו זמן הוא חזר. אני לא יודעת איך הוא מצא אותי, אבל ערב אחד הוא דפק בכוח על הדלת שלי. הוא שמע שאני עובדת בזנות וחטף סיבוב".
מה הוא עשה?
"התיישב בסלון עם שקית מלאה קוק וסכין ביד ולא ידע מה לעשות קודם. אמרתי לו שאם הוא רוצה, הוא יכול להרוג אותי. לא היו לי כלים להתמודד איתו. הייתי מסטולה מכל הסמים וחלשה נורא, שקלתי 45 קילו. הוא שרט אותי עם הסכין, העיף אותי לרצפה ופוצץ לי את הפרצוף במכות, אבל אז הגיע התקף אפילפסיה שהציל לי את החיים. קצף מהפה, קוצר נשימה, פרכוסים. הוא הכיר את התסמינים שלי, הבין שאני בהתקף ופחד שיאשימו אותו אם באמת אמות, אז הוא הזמין אמבולנס. עד שהגיעו הפרמדיקים הוא התחנן שלא אתלונן עליו למשטרה, וכשהאמבולנס הגיע הוא ברח".
ושוב שתקת?
"לא, לא יכולתי יותר לשתוק. כל כך כעסתי עליו שסיפרתי למשטרה על כל מה שהוא עשה. הוא קיבל מאסר של שנתיים וחצי ואותי שלחו לשיקום. המשפחה שלו הגיעה אליי והציעה לי כסף כדי שאשנה גרסה ואגיד למשטרה שהוא לא אשם, אבל לא הסכמתי. הרגשתי שהוא חייב להיענש".
כשהבנתי שהוא לא יקרא לי אמא, הרגשתי שזורקים לי אבנים על הלב
כעבור חודש וחצי היא יצאה מהאשפוז נקייה. "התחלתי לאכול כמו בנאדם, לא נגעתי בסמים ופגשתי עובדת סוציאלית מדהימה שאני בקשר איתה עד היום. עצוב להגיד, אבל בבית החולים הרגשתי שמצאתי בית".
כששוחררה החלה לעבוד בתחנת דלק והתגוררה אצל חברה. דרכה הכירה את י', עובד רווחה ומדריך נוער בסיכון שהפך לאבי בנה. "אני יכולה להגיד שהוא הגבר הראשון שבאמת אהבתי, אבל הקשר שלנו לא היה מושלם. זאת הייתה זוגיות קשה, היינו רבים המון, בעיקר כי באנו מעולמות מאוד שונים, אבל נשארנו ביחד כי שנינו מאוד רצינו ילד, אבל לא משנה כמה ניסינו, לא הצלחנו. אחרי שעברתי הפלה טבעית נפגשתי עם רופא ושאלתי אותו מה לא בסדר אצלי, הרגשתי שמשהו לא תקין. הוא הסתכל על התיק הרפואי שלי וסיפרתי לו שעבדתי שנה בזנות. הוא בדק אותי, הסתכל לי בעיניים ואמר שהוא מצטער, אבל אין סיכוי שאצליח להביא ילדים. הוא אמר שהרחם שלי חלש מדי".
מה הרגשת?
"התחלתי לצרוח, בכיתי את החיים שלי, אבל חצי שנה אחרי השיחה עם הרופא נכנסתי להריון לא מתוכנן. אני זוכרת שהרגשתי דקירות בבטן וחשבתי שזה רק מחזור קשה אז לא הלכתי לבדוק את זה, אבל בסוף נסעתי למיון. חשבתי שחטפתי זיהום, עשו לי אולטרסאונד בטני, ופתאום הרופא אומר: 'מזל טוב, אפשר ממש לראות שזה בן'".
בום.
"התברר שכבר הייתי באמצע חודש רביעי. הרופא אמר שההיריון נראה תקין והשאיר אותי בשוק עם צילום של עובר".
בחודש החמישי היא אושפזה לשמירת הריון. באמצע השביעי ירדו לה המים. "קיבלתי אפידורל ונכנסתי לתהליך של לידה טבעית, הראש שלו התחיל לבצבץ ופתאום שקט. אמרו לי שאין לו דופק, שחייבים לעבור לקיסרי, ואני לא הפסקתי לצרוח ולבכות. המיילדת אמרה שאני רק מלחיצה את התינוק, אבל לא יכולתי להפסיק. הוא נולד בלי דופק ורק אחרי דקות ארוכות של ניסיונות החייאה שמעתי את הבכי שלו. באותו רגע התעלפתי".
י' יצא מהתמונה בחודשי חייו הראשונים של הילד, אבל ג'אנה אומרת שזו הייתה התקופה המאושרת ביותר שלה. "חברה העלתה בשמי פוסט לפייסבוק וביקשה תרומות, בכל פעם שהייתי נכנסת הביתה היו עשרות שקיות מחוץ לדלת, אנשים לא הפסיקו לתת. סוף סוף הרגשתי אהובה".
אלא שלאושר הראשוני הזה היה תאריך תפוגה. כחצי שנה לאחר הלידה החלה ג'אנה להרגיש שמשהו לא בסדר. "הוא לא הגיב לשם שלו, לא הסתכל עליי כשקראתי לו לשחק איתי. הלכנו לרופא וגילו שהוא סובל ליקוי בתקשורת".
View this post on Instagram
איך מרגישים כששומעים דבר כזה?
"לא הצלחתי אפילו לבכות. הרגשתי כאילו זורקים לי אבנים על הלב, שאלתי את אלוהים למה זה מגיע לי. כל החיים חלמתי שיהיה לי ילד שירוץ אליי ויגיד לי 'אמא'. כשהבנתי שאולי זה לא יקרה, פשוט נשברתי".
ג'אנה לא מצליחה לספר יותר. בקול חנוק היא מציעה לי להציץ לתוך החדר של בנה, שיהיה בן שנתיים בחודש הבא. כשאנחנו יוצאות היא ממשיכה לדבר, מחוזקת ומחויכת: "אהבה מרפאת הכל. אני נותנת לבן שלי את כל האהבה שאני לא קיבלתי, אני איתו כמעט כל היום, ההורים של אבא שלו לוקחים אותו הרבה ויש מטפלים מקצועיים שעובדים איתו לא מעט. הוא משתפר עם כל יום שעובר, לומד דברים חדשים בלי הפסקה ומפתיע אותי בכל רגע מחדש. אני מרגישה שהוא התיקון שלי. לפני שהפכתי לאמא לא היה לי כלום בחיים, אבל עכשיו יש לי הכל. הוא הציל לי את החיים ואת הנפש, ואני לו".
זו מי שאת היום? קודם כל אמא?
"אני מרגישה שיש לי שתי זהויות, הדרוזית שעזבה את הבית ואת המשפחה והבחורה שמנסה לשרוד מלחמת קיום שיש בה אינסוף גזענות. החלום שלי זה למצוא שייכות. אני רוצה להתגייר".
אני מצליחה לשמוע קול פנימי שאומר שאני טובה
בשנה האחרונה למדה ג'אנה תפירה והחלה לעצב בגדים שמשקפים את סיפור חייה. היא מנסה למצוא עבודה בגן ילדים וחולמת לפתוח עמותה לנשים שעברו טראומות דומות לשלה. בינתיים היא מתפרנסת מעבודות משק בית ומדוגמנות העירום; מה שגורם לאנשים מסוימים להרים גבה הוא מבחינתה סגירת מעגל הכרחית עם הפגיעות שספגה. "אני סופסוף אוהבת את עצמי וגאה בגוף שלי ובמה שהוא עבר", היא אומרת. "ממש לימדתי את עצמי לאהוב אותו והתחלתי להצטלם. זו אני ואין לי יותר מה להסתיר. אני מרגישה הכי נשית וחופשייה בעולם כשאני מדגמנת בעירום. כשאני בוחרת איך להצטלם ומה להראות, אני יותר חזקה מאי פעם".
לא מובן מאליו, תחושת העוצמה הזאת אצל אישה שחוותה כל כך הרבה אלימות.
"לאף אחת לא מגיע לחוות אלימות, לנשים אסור להשלים עם הרעיון שזה הגורל שלהן. גם אם תרגישי שכל העולם מוותר עליך – אל תוותרי על עצמך. אני שתקתי כל החיים, אבל היום אני יודעת שלפנות לעזרה זה הדבר הכי טוב. מותר לבכות, מותר לשתף ומותר גם לקום וללכת אם לא טוב לך".
איך הגעת לתובנה הזאת?
"התחלתי ללכת לטיפול. ביקשתי עזרה מרופא משפחה, סיפרתי לו את הסיפור שלי ואמרתי לו שאני רוצה לראות פסיכולוג. מאז אני מטופלת, כבר שנתיים וחצי. פעם בשבוע אני נמצאת גם בקבוצת תמיכה לנשים מוכות. גיליתי שם שאני לא לבד, שמעתי עשרות סיפורים של נשים כמוני. בזכותן ובזכות הטיפולים אני חזקה, בטוחה בעצמי, מרגישה שאני יכולה לעשות כל דבר".
איך את רואה היום את התקופה שעסקת בזנות?
"זאת בחירה שאף פעם לא מגיעה מרצון חופשי, וזו הייתה התקופה הכי איומה בחיים שלי. הייתה שם אלימות פיזית ובעיקר רגשית, הנפש שלי הייתה פצועה. הייתי חוזרת הביתה ומתקלחת שעות, אבל זה לא היה עוזר. הנפש עדיין לא הרגישה נקייה וראיתי רק את המוות. נשים אומרות שהן עוסקות בזנות כי אין להן מה להפסיד, אבל זה לא נכון. הן יותר טובות מזה".
אילו יכולת, מה היית אומרת לנערה שהיית?
"אני רוצה לבקש ממנה סליחה. אני חושבת שהיא כועסת עליי ואני רוצה להשלים איתה, לחבק אותה ולהגיד לה שיום אחד הכל יהיה בסדר".
והיום הכל בסדר?
"היום טוב לי. אני נלחמת בבדידות ובכל רעשי הרקע שהיו ויש לי בחיים, אבל הבן שלי הוא אהבת חיי והיום אני שומעת רק לעצמי ועושה את מה שאני רוצה. אני מצליחה לשמוע קול פנימי שאומר שאני טובה, שאני מצליחה ושאני מנצחת רק בזכות עצמי. אני כל יכולה".