חמישה ימים לפני החתונה. אורלי באה לאסוף אותי ביום שבת בארבע אחר הצהריים, ויש לה כתר צבעוני ומבריק מצעצוע ביד אחת וסרט לבן עם כיתוב "מסיבת רווקות ללילי" בשנייה. היא ממהרת להניח את הכתר על ראשי ועוטפת אותי בסרט. בנסיבות אחרות, הייתי מתנגדת. היום הבטחתי לעצמי שאני מתמסרת. להכל: לאהבה, להשקעה, לאנרגיות ולאוכל. מתמסרת ללא הד של נימה פולנית.
אורלי לא מספרת לי לאן אנחנו הולכות. אני לא מקשה עליה בשאלות מציקות. מצד שני, אני לא מטומטמת. אז אני מנחשת שאנחנו בדרך לדירה. כנראה של גילת. אני משוכנעת שיהיה שם אוכל. והרבה. זאת הסיבה גם שלא אכלתי משלשום. אחרי שקראתי איפשהו שמה שמעלים מהר, מורידים מהר - עשיתי חישוב קלורי והגעתי למסקנות ברורות: עליי להכין את התשתית ליום הזלילה הגדול, לכן במשך שלושה ימים אחיה על יוגורט, קפה וארייר על כמיהה מבעבעת לאוכל של ממש, ולו רק כדי שאוכל לשחרר כל רסן לטובת פצצת הפחמימות שצפויה לי בערב הרווקות. אחר כך, נתמודד עם ההשלכות. לא בכדי השארתי ס"מ של מרווח בשמלה. על כל מקרה שיהיה.
המכנה המשותף הרחב ביותר של המין הנשי
אנחנו מגיעות לבית המסתורי. כן, הוא של גילת. וכן, יש ים של אוכל. נדמה שהבית כולו קיבל צורה של פחמימה מורכבת. אני מתקבלת במחיאות כפיים סוערות מצד החברות היפות שלי משל הצלתי ילד יתום מבית בוער. זה מביך, אני מאדימה, ומבקשת מהן להמשיך. כולן מחולקות לקבוצות. השלוש מהעבודה יושבות על הספה, בעלת הדירה עומלת במטבח, החברות מהיסודי מארגנות צלחות, השתיים מהצבא על הכורסה והארבע מהלימודים עומדות במרכז החלל. אני תוהה האם החלוקה הזו תימשך עד סוף הערב ואז מגלה את המכנה המשותף הרחב ביותר של המין הנשי: פסטה. אני נרגעת.
תשמעו, אם יש משהו טוב יותר מלאכול, זה לזלול. ובלי חרטות. שבעה חודשים אחרי ההצעה ששינתה את פני הדברים, אני חוזרת להיות הבחורה שהייתי. הערב, אני מזדכה על המצפון. אני אוכלת מבלי לעוות פרצוף, בלי לפלבל עיניים, בלי שום תחושת אשמה ובלי להלקות את עצמי למוות. בתפריט השופע של הערב היה היצע עצום שלא היה מבייש מסעדה איטלקית קלאסית: סלטים (עם אגוזי מלך ששוחים בתוך רוטב שיש בו יותר ממיץ לימון), רביולי גבינת עזים, פסטה ברוטב עגבניות וחצילים, פשטידת בצל, בורקסים ממולאים בגבינה, תפוחי אדמה ותרד, לחמים שנאפו במכשיר הדגל של בעלת הדירה ותפוח אדמה מוקרם, אלא מה. לקינוח, היו כדורי השוקולד, עוגות גבינה ורק בגלל שלא היה מספיק מתוק, אז גם מוס שוקולד. החשד שלי הוא שחברותיי רוצות לנפח אותי ולא רק באהבה. מצד שני, בעוד שבליסה מסיבית ביום יום מוציאה אותך בהמה חסרת גבולות ותקנה, הרי שלטחון בזמן מסיבת רווקות רק יהפוך אותך לחברת אמת.
ואו-הא, כמה חברות טובות שהיו לי באותו הערב. אני לא זוכרת הרבה. מלבד אוסף רגעים קטועים ובכולם אנחנו אוכלות. ומחייכות חיוך אותנטי של אושר. שעות ארוכות לאחר מכן, כל קבוצות הנישה מתמזגות והופכות לגוש בנות אחד, מוצק, כבד, עייף, שבע ומוכתם בנקודות שוקולד. ולגביי? יותר משהתמלאתי בפחמימות, התמלאתי באהבה. אהבה אמיתית של חברות שמלוות אותי משחר ילדותי וכאלה שנכנסו לחיי וחדרו לעורי לאחרונה. לערב אחד, כולנו היינו רקמה אנושית אחת חיה בועטת ומעכלת. כל אלה הופכות את עולמי למה שהוא היום: עגול, מאושר, שלם, מוגן. לפני הסוף, הן מציגות לי סרטון שאלות עם הארוס. "אם הייתי רוצה לקנות ממך את לילי תמורת חמישה גמלים, איך היית משווק אותה?". הוא יושב שם, נבוך קמעה ויפה הרבה ומיחצן אותי עד כדי כך שאני אישית הייתי מוכנה להוסיף גם חמוס לעסקה. אני מודה לאל שכל זה מתועד.
האם כל זה היה שווה את זה?
בסוף הלילה, כשאני מתגלגלת הביתה, מוקפת בשקיות רבות של מתנות וים של שאריות אוכל שכל אחת תרמה למקרר הקטן שלי, אני תוהה:
חברה שלך מתחתנת? הנה כמה הצעות למתנות למסיבת רווקות, כאלה שאת יכולה להכין לגמרי לבד.