לפני שלוש שנים ארזתי את הפעקלך ועברתי לגור עם האיש שלי בהרצליה. הוא הציע לי עולם ומלואו בתוך 32 מ"ר של יחידת דיור, ואני בתמורה הצעתי קפה וניקיון בימי שישי. סידור מוצלח, כך נדמה. העולם שלו נעים לי מאוד, הקפה שלי טעים לו מאוד ובית הקופסה שלנו מתאים לנו בול. לפחות לעכשיו.
יש לנו שתי מראות גדולות. שתי טלוויזיות ומרחק מצוין בין המטבח לשירותים, כזה שמאפשר להתקיים לחלוטין במרחק נגיעה. יש לפטופ ישן שעובד על וורד, ארון מפוצץ בבגדים והפרעת אכילת אחת. שאותה אני הבאתי לחיים המשותפים. אני אסביר: עוד לא מצאתי עצמי רוכנת על אסלה מרצון וכנראה שאני גם לא אמצא את עצמי. גם מעולם לא נמנעתי מכל סוג של מזון, אבל אני בהחלט יודעת שמה שנכנס לי לפה מגיע גם לישבן. ולרגליים. ולזרועות. ולא יעזור כמה יסבירו לי שאסור לאכול בעמידה: גם בישיבה ארוחת מקדונלד'ס מוגדלת זולגת ישר לצלוליט.
רק מה, התובנה אודות תאי הצלוליט האיומים מעולם לא גרמה לי לסתום את הפה. עד לפני שבוע. עד שהכל השתנה. ידעתי שזה קרוב, הרגשתי את זה בא כמו אזעקה הולכת וגוברת של מכונית באמצע הלילה. התאוצה הבלתי נשלטת של חיי הייתה כה צפויה, אך עם זאת היא עדיין תפסה אותי בהפתעה מוחלטת. העולם שלי התהפך כשאמרתי "כן".
הרי את מקודשת לי בעוגה זאת
איך שאני רואה את זה, הצעת נישואין טובה דורשת גבר אחד שקרן ואישה אחת מטומטמת. כי אחרי שבע שנים יחד, הוא הצליח להפתיע: הוא הזמין אותי לברית מילה בעפולה (כבר אז הייתי צריכה לחשוד – אף אחת בסביבתנו לא הייתה בהריון ועפולה נשמעת כמו פיקציה של צפונים), אילץ אותי לסדר את הבית בשעה הכה נפלאה חצות, ועוד דרש ממני להתקלח. סתם ככה. ולמרות שהדפתי ניחוחות חיוביים, יצא ממני יצור שלילי, מרושע ונוטף תלונות. לא משהו שמתחשק לך להתחתן איתו בסוף.
רק שבסוף, אחרי כל הפרומו המזויף, הגיע קסם. האיש שלי – לא אחד שמחובר לצד הרומנטי שלו ביומיום – שפך מעצמו סילונים של אבירות, שק של דמעות והצעה מרגשת מאין כמותה. לא היו בה מצנחי רחיפה, סוסים דוהרים או סימפוניה קלאסית, אבל היה בה את כל מה שרציתי.
האושר התעצם עוד יותר כשהתבשרתי שיש לנו עוד שלושה ימים בצימר, והגיע לגבהים חדשים כשהתחלתי סבב טלפונים היסטרי לאמא, אבא, סבתא החותנת ושלל החברות, שצרחו יותר חזק ממני והחדירו לי את התובנה למערכת. היא עברה דרך האוזניים לתוך הוורידים והעורקים, אל השרירים העצלים והרפויים, הקיבה המקרקרת והירכיים הרוטטות. לא, לא התובנה שאני מתחתנת. אלא ההבנה שמשמעותה דבר אחד בלבד: אני חייבת לסתום את הפה. ומהר.
בשלושת הימים שאחרי ההצעה לא הפסקתי לבלוס. בבקרים זללנו פחמימות מורכבות, בצהריים נשנשנו כל מה שרק אפשר ובערבים ישבנו במסעדות והתענגנו על שלוש מנות לפחות. ביום האחרון גיליתי שהכרס מסתירה לי את הפרנץ' ברגליים ומדגדגת לי את הפיקה של הברך. הבטתי לחתן בלבן של עיניו החומות, ליטפתי את פניו באהבה ונפרדתי בעצב. אמרתי שלום לידידיי המתוקים, השמנים, הטעימים. על הדרך אמרתי שלום גם ל-270 שקל שנתרמו למכון הכושר הקרוב לביתי.
זהו זה. החלה ספירת הקלוריות לאחור. האם אכנע לעצלנותי הידועה, או שמא אצליח לסכור לסתות, להרים משקולות, לצמצם היקפים ולהגיע לחופה חטובה וזקופה כברבי גאה? תחושת בטן אומרת לי שכדאי שאוכל פיצה. אז לכו תדעו.
על המשקל: 65 ק"ג. היעד: מינוס חמישה.
על המזרון: חיטוב זרועות וירכיים והסרת צלוליט לצמיתות. או לפחות עד החתונה.
מצב הצבע: חיוור כגוויה. המטרה: בראוני בסגנון מיאמי ביץ'. המטרה הריאלית: לא להיראות מתה.
הרגלים טובים: נאדה.
חטאים להיגמל מהם: פסטה בשמנת ופטריות, באגטים, ספגטים, בורקסים, קישים, מיני פסק זמן (טוב, נו – שני מיני פסק זמן), פיצה.
