זה שאנחנו יודעים שהילדים שלנו לא יהיו ממזרים גם אם החתולה שלי תחתן אותנו, זה טוב ויפה. מכאן ועד להעביר את המידע הזה להורים, הדרך ארוכה. ושלא תבינו לא נכון – ההורים שלי לא דתיים או שומרי מסורת ברמה כזאת שאם לא נתחתן דרך הרבנות נפגע ברגשותיהם הדתיים. ההתנגדות האוטומטית, כפי שאני מנתח אותה, נובעת משמרנות בסיסית המאפיינת את הדור שלהם; מעין חשש לא מוגדר מהלא נודע, חשש מהג'וקים שנכנסו לצעירים לראש. השמרנות הזו נובעת בראש ובראשונה מבורות ומחוסר מודעות. למרות הריבוי היחסי של טקסי החתונה האלטרנטיביים בשנים האחרונות, עדיין מדובר בטיפה בים הטקסים האורתודוקסיים. בהתחשב בכך שגם טקסים רפורמיים נראים כמעט אותו הדבר, הרי שהיתקלות בטקס שחורג מהנורמה היא בגדר נדירה.
גם התדמית של הטקסים החילוניים, ככאלו שבאים אך ורק במטרה להתריס כנגד הדת, אינה משפרת את יחסי הציבור. לך תסביר לאבא ואמא שלך שדווקא מרבית הטקסים האלה, שמשלבים את מאפייני הטקס היהודי תוך מתן פרשנות חילונית מודרנית, עשויים לגרום לקירוב לבבות אל המסורת היהודית – בטח יותר ממלמולי הרב בטקס האורתודוקסי.
החלק השני של ההתנגדות נובע מצירוף המילים הפולני "אבל מה יגידו?". תסכימו או לא, הורים ככלל מתייחסים לחתונות ילדיהם כאל אירוע שלהם לא פחות משל חתן וכלת השמחה. בהתאם, יודו בכך או לא, הם חוששים מפדיחות. אם בעבר החשש הגדול היה לגבי האוכל ("רק שדודה אסתר לא תגיד שלא היה מספיק דג"), כיום הצטרפו חששות אחרים למשוואה. חששות שהם לא ציפו להם כלל. אז נכון שהורינו, ילידי הפיפטיז ומתבגרי הסיקסטיז לא יצווחו "גוועלד!" על ההצעה להפוך את הטקס ל"מיוחד". אבל אל תצפו מרובם שיאמרו ישר: "הו, איזה יופי של רעיון! נחמד ומקורי!".
חופה זו כן מילה גסה
עוד בטרם החלטנו בעצמנו על הטקס שנקיים, נהגנו לגחך בכל פעם בה נשמעה המילה חופה סביב השולחן. בארבע עיניים רמזה לי אחותי, ובצדק יש לומר, כי מן הראוי לפזר את הערפל סביב העניין באופן מסודר ומכובד. במילים אחרות: "דבר כבר עם אמא ואבא, הם בטוח יבינו". מבחינתנו, חלק אחד של ההחלטה כבר התקבל: בשום מקרה לא נעבור את סאגת החקירות והמקווה ברבנות. בראייה שלנו, אם הרישום לא הכרחי ואם אין אנשים דתיים במשפחה הקרובה שעלולים להיפגע חלילה, אין כל סיבה לקחת חלק בהעשרת קופת הרבנות הפרימיטיבית, הנוקשה והאטומה.
כפי שהבהרתי להוריי היקרים: אין לי דבר נגד הדת עצמה, אף שאינני אדם מאמין, ואיני מתכוון חלילה להשמיץ את המסורת. הממסד האורתודוקסי הקשוח והלא מתפשר הוא זה שנגדו אני יוצא. הוא זה שמאמלל באטימות מוחין ובשרירות לב אנשים, אשר בניגוד אליי, דווקא מעוניינים להתחתן כדת וכדין בישראל, אך אינם יכולים מטעמי הלכה. על הליכי הגירושין המזעזעים אף מיותר להרחיב. בעיקר מטעמים עקרוניים אלו, הסברתי, החלטנו שגם אם נתחתן בטקס דתי, זה יהיה בטקס רפורמי או קונסרבטיבי.
"טוב, זה חומר למחשבה. אנחנו נצטרך לעכל את זה", הגיב אבי באיפוק וסובלנות אופייניים, לאחר שקיבל תשובות מנומקות לכל השאלות. גם אמי, ששינתה את נושא השיחה, דומה שהניפה דגל לבן. מתברר שאחותי צדקה. טוב, היא מבינה בחתונות.
המכנה המשותף החילוני ביותר
כל שנותר לנו עכשיו הוא לבחור מבין מגוון הטקסים האלטרנטיביים הקיימים. בחירת הטקס מתמצה לדעתי יותר מכל בשאלה של איזונים ופשרות. איזון בין הרצונות או אי הרצונות שלכם, לבין תחושתם המשוערת של האורחים שהזמנתם לחגוג עמכם. כך לדוגמה, אם החתונה מאוד מצומצמת ואישית, אני מאמין שטקס חילוני ייחודי שישקף את אמונותיכם יכול להתאים ולרגש הרבה יותר, מאשר טקס כזה בחתונה גדולה. ככל שהמוזמנים רבים יותר, כך תאלצו להתחשב, אם תרצו כמובן, במכנה משותף רחב יותר. עבורנו, אין כל ספק שטקס חילוני המונחה על ידי אחד מחברינו היה הולם ביותר. יחד עם זאת, לאור רשימת המוזמנים שהלכה ותפחה, הרצון להימנע מהורים טרודים במהלך החתונה, ובעיקר לאחר שווידאנו שמרחב הגמישות בעיצוב הטקס מספק אותנו, החלטנו לזרום עם היהדות המתקדמת ולערוך טקס רפורמי. בינתיים נראה שכולם מרוצים. העיקר שלדודה אסתר יהיה מספיק דג.
בפעם הבאה: בחירת תאריך החתונה הכי נכון בשבילכם