"את יודעת מה הורס אותי?", אומר לי אלון, חבר לעבודה, בזמן שאני משוטטת באתרים של מאפרות, בניסיון למצוא את האחת שתעשה אותי יפה ביום החתונה הקרב.
"נו, מה?", אני עונה בחוסר עניין מובהק.
"שכל הבנות מצהירות שהן רוצות להיות כלות אחרות, מיוחדות ובסוף כולן נראות בול אותו דבר. פס ייצור של תעשייה שעושה כסף על כולנו".
אני מהנהנת וממשיכה להביט בתמונות: מהכלה הטבעית שבחרה ברוז' ואייליינר עדין, ועד זאת עם המראה המעושן והעשוי.
כולן בסוף גומרות באולם אירועים
פייר? הוא צודק. בחמש החתונות האחרונות שהייתי, כל חברה שלי הצהירה בדיוק את זה. אחת אמרה שהיא לא רוצה רב כי היא לא חובבת המוסד, השנייה ביקשה לעשות את זה ביער בצהרי שישי, והשלישית חלמה תמיד על חתונה בלאס וגאס. ונחשו מה? בסוף כולן התחתנו באולם. מפואר ומקסים, מפנק ויפהפה. אבל אולם. זאת של היער הבינה שהקונספט לא יושב טוב על מזג האוויר של אוקטובר. זאת עם הרב נכנעה ללחצי המשפחה. וההיא מלאס וגאס גילתה שהכי רחוק שהתקציב מאפשר לה זה כרמיאל.
מצד שני, לצד אלה, גם יצא לי להיות בחתונות "שונות": כמו זה למשל שעשה את זה במועדון: כולנו ישבנו על כסאות בר. חוץ מסבתא שעבורה ורק עבורה שמרו כסא שיהיה לה נוח ברגליים. בקייטרינג קיבלנו מנות גורמה זעירות מהמטבח הארגנטינאי והמוזיקה הייתה על טהרת ברזיל. את החופה ערך אבי החתן, והיו שם נאומים למכביר. מיוחד, לא? הייתי גם בחתונה שהתקיימה בווילה פרטית והיא הייתה מקסימה ומיוחדת להפליא. והייתה גם את החתונה ההיא שהיו בה שרימפסים מטורפים ומאכלי ים באוגוסט. לא אשכח אותה לעולם.
אבל אני, מפתיע ככל שיהיה, כאן כדי להצהיר שאני רוצה להיות כלה רגילה, ממש כמו כולם. ולא רק זה: אני רוצה חתונה טיפוסית: עם קבלת פנים כשברקע מוזיקת רקע נעימה, מלצרים מסתובבים, וחסר להם שלא תהיה שם איזה פינת סביח או לאפה חומוס כמו שאני תמיד אוהבת לאכול בכל חתונה אליה אני מגיעה. וכן, ברור שיהיה גם סושי – אבל יהיה גם אוכל בגודל של קיבה של אדם בוגר ולא ילדה בת 5. ולא יהיו שם טעימות דלות של קרפצ'ו, עליהן יעמלו המלצרים שעה ובסוף האורחים שלי יקבלו תירוץ של אוכל.
אני אשמח שהמון יעוט עליי מיד אחרי החופה ושהאוכל יוגש לשולחן
אני גם רוצה הליכה לחופה עם שיר מרגש שיגרום לכולם להזיל דמעה. ובסוף יהיה שם גם רב. עם כיפה וזקן. או זקנקן. כי אין לי באמת עיקרון ברור בעדו או נגדו. ואם זה המצב, כמו של רוב חברותיי, אז זה לא יהרוג אותי שאחד כזה יחתן אותנו. ככל הנראה, נוותר על מילות אהבה האחד לשני. לא כי אני חושבת שזה מיותר (אולי קצת), פשוט כי אני יודעת שהמעמד ירגש אותי ויגרום לקולי לרעוד ולצאת עקום.
אחרי הנשיקה עם בח"לי, אני בהחלט מצפה שההמון שבא לפרגן יעוט עליי וירעיף עליי אהבה, כמו שאני עשיתי בכל אירוע שהייתי בו בשנתיים האחרונות. ולא, אין לי בעיה שימעכו אותי, ידרכו עליי או יעקפו אחרים בתור. נהפוך הוא. כמה שיותר, יותר טוב.
לא בטוחה שנלך על הסלואו הראשון, יש גבול למבוכה שאוכל להכיל בערב אחד, אבל ברור שיהיה טנגו להורים. או כל סוג של מוזיקה שיעשה להם טוב. כי רבאק, הם שילמו על חצי מהאירוע הזה, מגיע להם שאפרגן איזה 4 שירים במהלך האירוע. זה לא יהרוג אף אחד. וכן, אני אתן להם לבחור כמה אורחים הם רוצים להזמין, בדיוק מהסיבה הזאת. בגבול הטעם הטוב, אבא – סבבה?
מה עוד? תהיה לנו מנת ילדים. וכנראה הגשה לשולחן. לא שאני חושבת שבופה זה רע, זה פשוט שלי הרבה יותר נוח שמגישים לי הכל לצלחת. ויהיו רעשנים ויתר פיצ'פקעס שנחלק לאורחים כדי להוסיף צבע על הרחבה. ויהיה צלם סטילס וצלם וידאו. כן, כן, אני יודעת שרוב הסיכויים שאצפה בווידאו ואעלעל באלבום חתונה אולי פעמיים בחיי, אבל אלו תהיינה פעמיים יקרות מפז.
איך שלא יהיה, זאת תהיה חתונה שאני לעולם לא אשכח
אז מה לא יהיה לנו? לא יהיו לי שתי שמלות, כי באמת שחבל על הכסף. לא אשקיע הון על עיצוב החופה וגוון המפיות מאותה סיבה. נוותר גם על מעגל תופים, זיקוקים ופלזמות. ולגבי מתנות לאורחים בסוף? תודה, אבל לא.
רוצה לומר: אין לי שום בעיה עם חתונות שוברות שגרה. אני פשוט חושבת שאין גם שום דבר מביך או לא מגניב בלהצהיר שהחתונה שלי לא תהיה מיוחדת. בסופו של יום, ברור לי שאראה כמו כלה שיוצאת מפס ייצור, שהמוזיקה תישמע מוכר ושלסביח יהיה טעם של סביח כמו שכולם מכירים. אבל זה יהיה הערב המיוחד שלי, זה שלעולם לא אשכח. ותהיה בו שמחת חיים, ורחבה מלאה, והמון אהבה. וזה מה שאני רוצה מהאירוע שלי. לא פחות - ובינינו, גם לא יותר.