אנחנו לא רק מכירות את זה, אנחנו גם רוצות את זה: בנקודת זמן מסוימת בזוגיות אנחנו צריכות להמשיך הלאה – להתחתן, ללדת, להקים משפחה. ברור שאפשר להקים משפחה גם בלי, אבל בכל זאת יש לנו צורך באסמכתה לקשר, הכרה רשמית, חברתית ומשפחתית ורצון להודיע לעולם שאנחנו זוג, משפחה, אנחנו שייכים ונורמטיביים.
חתונה היא בדרך כלל יריית הפתיחה לחיים האמיתיים שלנו, אחרי שנגמר שלב ההכנות לחיים. המעמד הרשמי והמרגש נותן הכרה ובטחון בעובדה שלא כל ריב על דברים פעוטים – בטח על דברים גדולים, יוביל לפרידה. זהו, אנחנו אחד עם השני.
אבל למרות הביטחון, היציבות, השמחה בזה שמצאנו את האחד שיזדקן איתנו, משהו בזוגיות שלנו בכל זאת משתנה אחרי שבירת הכוס. ואם את מתעקשת, אז הסדר הוא כזה: אהבה, חתונה, מציאות. הרבה זוגות חווים נפילת מתח גדולה מאוד, ואיתה תחושות של ריקנות, חרדה מהמחויבות ומהעתיד הלא ידוע ובלבול. רגשות קשים שקשה לפתוח אותם לדיון בתוך הזוגיות ועם הסביבה הקרובה. את רוצה את זה רשמית? קוראים לזה PWS - Post Wedding Syndrome, על משקל דיכאון אחרי לידה.
איך מתמודדים עם השינוי? ובכן, מומחים ממליצים קודם כל להיות נוכחים פיזית ורגשית בכל השלבים של התהליך – גם המסובכים יותר. כמו כן כדאי לצאת מיד לירח דבש אחרי החתונה, וליהנות כמה שיותר. לאחר נסו להכין יעדים משותפים: חשבו ודברו על הגדלת המשפחה, מעבר דירה, הקריירות שלכם וכו'. זה גם שלב בניית הנפרדות בין הזוג הצעיר למשפחות המוצא. הנאמנות עוברת ממשפחת המוצא לתא החדש, ובמקביל יש צורך לאזן בכמות המפגשים עם שתי המשפחות (ארוחות יום שישי, חגים) ויצירת תרבות חדשה, משותפת. נדרשת הכנה למעבר מ"אני" ל"אנחנו" והבנה שאחרי הרומנטיקה והמיסוד בא השלב הקריטי וההכרחי של מאבקי כוחות. שלב ההכנה לחתונה דרש אנרגיה רבה לעיתים על חשבון בן/בת הזוג, וכעת יש להעביר את שיווי המשקל חזרה לזוגיות. חזרה לאנחנו. אחרי הכל, זה באמת הכי חשוב.
