כלה אחת חושבת שאם אתם מתנגדים לרבנות אתם סתם מתלהבים שמנסים להיות מגניבים, והכלה השנייה עונה לה שאין לה עניין לשמוע ארמית תחת החופה שלה. הכלות מתנצחות על נושא חשוב וכאוב: חתונה דרך הרבנות או חתונה אזרחית?
נועה יחיאלי | כרמית לייבוביץ | mako| פורסם 17/12/1016:16
אם שואלים אותי למה בחרתי להתחתן ברבנות, הדבר היחידי שאני יכולה לענות הוא – למה, בעצם, לא? מה הבעיה עם זה? למה כל הזמן לעשות דווקא?
אם שניכם יהודים, אף אחד מכם לא כהן ואף אחת מכם לא גרושה, ואתם יכולים להינשא כדת וכדין וללא הפרעות – למה שלא תרצו לעשות את זה? מה, סתם כדי למרוד בכל דבר? אולי כי זה יותר מגניב?
אני חיה במדינה, ואני יודעת שיש בעייתיות עם מוסד הרבנות. חברה אישית וטובה שלי עוברת ממש עכשיו גירושין מאוד מכוערים, ואני מלווה אותה ומכירה בדיוק את החולשות של המערכת הזו, את האטימות שלה, את חוסר הגמישות שלפעמים גובלת בטמטום ובפרימיטיביות. אבל אמירה כמו "אנחנו לא רוצים להתחתן ברבנות כי תהליך הגירושין דרכם ארוך ולא נעים" אינה אמירה לגיטימית בעיני. כשמתחתנים לא חושבים על גירושין. אני, לפחות, לא חשבתי. זאת לא הייתה אופציה מבחינתי, והיא לא תהיה לעולם.
חוץ מזה, בואו לא נשחק בלהיות קוסמופוליטיים, נוותר על הפוליטיקלי קורקט ונודה בראש מורם על האמת: אני לא ארצה שהבן שלי יתחתן עם מישהי שאינה יהודיה, ואני משוכנעת שהרבה אמהות יהודיות ירגישו כמוני. מהבחינה הזו, אני דווקא די מתחברת לכל הסייגים וההגבלות שהרבנות שמה בפני זוגות שרוצים להינשא.
גם לו היו לי טענות כלפי המוסד הדתי בישראל, אני לא חושבת שהחופה שלי היא המקום הנכון להתחיל בו מרד והתקוממות. די, מספיק עם האנטי הזה. חופה וקידושין היא הדרך המקובלת – על פי חוק - להינשא היום במדינת ישראל, כך כולם עושים, זו דרכה של המדינה. אני לא אסע ליוון בשמלת כלה סגולה רק כדי להיות מגניבה ומיוחדת. אני פשוט רוצה להיות כלה, ולהתחתן כדת משה וישראל. (כרמית לייבוביץ)
אנחנו לא מבינים אף מילה ממה שכתוב פה, אבל נכון שזה נורא מרגש? | צילום:
פוני
נגד הרבנות: זאת הייתה ארמית? לא הבנתי
יש שתי סיבות מרכזיות בגללן לא רציתי להינשא דרך הרבנות בישראל. הסיבה הראשונה היא מוסד הרבנות עצמו, שמקפיד ומתמיד בעשיית שם רע לעצמו לאורך שנים. פרט למוניטין הרע אין לי באמת ידיעה מושכלת שהוא אכן מוסד מושחת, אטום, מיושן ורחוק מלהיות מודרני באיזה שהוא אופן כמו שמספרים עליו, אבל מילא כל אלה. הרבנות היא קודם כל שוביניסטית, אינה מכבדת במידה זהה נשים וגברים ולא מתיימרת להשוות בין הזכויות של שני המינים, ואת זה – בכל הכרוך במה שעתידה להיות המשפחה שלי, הדבר היקר לי מכל - אני לא מוכנה לקבל.
הסיבה השנייה חזקה מהראשונה. גם לו היה מדובר במערכת מתקדמת, פלורליסטית ונאורה, הלא שזו מערכת דתית, ואני מה לי ולדת. אני באה ממשפחה חילונית למהדרין מזה שלושה דורות, ורב בשבילי – מין איש כזה לבוש שחורים עם זקן – הוא ישות זרה ומוזרה, שאין לה ולתכנים אותם היא נושאת עימה כל קשר אלי ואל חיי. לפני החתונה שלי טרחתי, שלא כמנהג כל הכלות (אני מרשה לעצמי להניח), להקדיש זמן וללמוד את טקס החופה והקידושין היהודי. מצאתי אותו עוסק בגלות עם ישראל ובכמיהה לציון (לא רלוונטי), בקטנות האדם מול האלוהים (אין אלוהים) ולפעמים גם מתנסח בשפה עתיקה אותה אני לא דוברת באופן שוטף. העדפתי לבחור את הרעיונות שכן מדברים אלי, ולצקת לתוך מבנה החופה היהודי המסורתי והיפה תכנים חילוניים משלי, משלנו: מעגלי חיים, הקשר אל הארץ הזו, ערכים של זוגיות, חברות, לקיחת אחריות.
החתן שבר את הכוס ואפילו אמר "אם אשכחך ירושלים", אבל לא כי אנחנו מייחלים לבניית בית שלישי (שלא נדע). מנחה החופה שלנו הסביר ששבירת הכוס מסמלת, לפחות עבורנו, חוסר צדק ואי שלמות בעולם, שלצד כל הטוב שאנחנו זוכים לו חובה עלינו תמיד לזכור גם את קיומו. תגידו פלצני, בסדר, תגידו מתחכם. לא אכפת לי. בחופה שלי רציתי רק מילים שמתחברות אל העולם שלי, מילים שאני מבינה. אחרת מה המשמעות של כל זה, בכלל? (נועה יחיאלי)
