חלק אמנותי ארוך ומושקע בחתונה יכול להיות טרחני, מתיש ומייגע – אבל הוא משמעותי מאוד לזוג המתחתן. הכלות שלנו רבות הפעם על תוכן – ושואלות מי צריך את זה בכלל
נגד תכנית אמנותית: באתי לחתונה, לא לערב מחווה למוני מושנוב
יולי 2007. אני ובן זוגי מוזמנים לחתונה של חבר שלו מהצבא. "הוא אחלה גבר", זוגי אומר לי. "וואללה", אני מגיבה בשיממון. כאילו זה יעזור לי במשהו עכשיו: אני נשואה, הוא מתחתן. אנחנו מגיעים לאירוע, והחופה מתעכבת. כעבור שעה של מינגלינג במקום, אנחנו מתבקשים להתיישב: "הורי החתן רוצים לומר משהו".חמש דקות של נאום מרגש שמנסה להכניס דאחקות תם לו בלי להרגיש. "נחמד", אני לוחשת לזוגי.
תודה שבאתם, אנחנו מבקשים לכבות פלאפונים במהלך התכנית
"וכעת, יעלה הצד של הכלה". אלה דווקא בחרו לבצע שיר-כאילו-מקורי, ולזכותם יצוין שהם לא זייפו, אם כי אני עדיין לא סולחת להם על העלונים שקיבל כל שולחן כדי לזמזם איתם יחד את כל המילים.
עדיין לא נראה היה שהחופה מתקרבת, ואז הגיעה חלילנית דקיקת מראה שהחלה לחלל. אחר כך החברים הכינו קליפ תמונות, ולסיכום הסבא הצולע נאם נאום. כל זה ארך שעה וחצי (!), ולא, אני לא מגזימה. אילו רציתי להגזים הייתי אומר נצח, כי כך זה גם הרגיש. ישבנו שם במשך 90 דקות תמימות, ונאלצנו להתפעם מאנשים שאנחנו לא ממש מכירים מדברים על הזוג הטרי. החופה התחילה ב-23:00, ונמשכה 20 דקות. רק אז התפנינו לריקודים - כלומר, לצעדים קלילים לכיוון האוטו.
ראו, תוכנית אמנותית זה טוב לאולמי צוותא או לערב מחווה למוני מושונוב. זה מרגש, לרגעים מצחיק ואין ספק שהקטע של הסבא, ניצול שואה, שבר את ליבי וייבבתי כמו ילדה קטנה. אבל רבאק, באתי לחתונה. באתי לאכול משהו, לפזז על הרחבה, להיפרד מכמה מאות שקלים ולאחל לחתן ולכלה בהצלחה בהמשך דרכם. וגם אם הייתה זאת חתונה של חברים טובים הייתי נצמדת לגישה הזאת: אין צורך בפומפוזיות על חשבון הזמן של כל האורחים. רוצים להגיד לזוג כמה הם מתוקים, מתאימים ונכונים אחד לשני? סמסו להם. רוצים להכין להם קליפ? הקרינו להם בבית.
יש לכם חברים משקיענים ומשפחה ללא פחד קהל? אני מקנאה בכם, באמת. אבל אנא מכם, חסכו את זה מכל 500 האורחים שהזמנתם, וארגנו ערב משלכם, בכל זמן אחר, רק לא בחתונה. (לילי שרצקי אלמליח)
מה עשינו שזה מגיע לנו העינוי הזה, לשמוע מילים מקוריות ללחן של "לגור איתו"? | צילום:
Steve Luker, Istock
בעד תכנית אמנותית: החתונה שלי, הדרך שלי
לפני שעשיתי מה שעשיתי לאורחים בחתונה שלי, חשבתי על זה קצת. אחות שלי תתרגש, סבתא תמחה דמעה וגם הדודה שלי בטח תהיה מרותקת; אבל למה אני צריכה לענות את יתר 297 המוזמנים במסכת ארוכה הכוללת דברי שיר, זמר, הווי, הומור, ברכות ומחולות? האם זאת אשמתם שחשוב לי שהחתונה שלי תהיה בדרך שלי, תשקף את מי שאני ותבטא את האופי והסגנון שלי? האם הם צריכים לשלם את המחיר על כך שבני הזוג הנישאים הם במקרה שני טרחנים, שהתוכן של החתונה חשוב להם יותר מהאוכל שיוגש בה?
זאת לא אשמתם, אבל מה לעשות, הם אכן שילמו את המחיר. ידעתי שבחתונה שלי אני רוצה תכנית: שהדודים שלי ישירו לי שיר, שהחברות יכינו סרטון מצחיק, שההורים יברכו ושהאחות תחולל. רציתי וקיבלתי – תכנית אמנותית בת כשעה שכללה גם טקס חופה אזרחית העבירה למוזמנים שלי את הזמן בין הקינוחים לבין תחילת הריקודים על הרחבה. התכנית נגעה בכל מה ומי שאני, ובכל מה ומי שהוא בעלי: המקומות מהם הגענו, הרקע הקיבוצי שלנו, מעלי החברים הכי קרובים שלנו, האחים הנפלאים שלנו ומודלי הזוגיות הבריאים שקיבלנו מהורינו. גם האורחים שלא הכירו אותנו יצאו מהערב הזה עם פרופיל די מדויק של שנינו, לשמחתם או לצערם. התגובות שקיבלנו היו מדהימות: שהחתונה הלמה אותנו בדיוק, שהיא הייתה אינטימית במיוחד בזכות ההיכרות העמוקה עם הזוג, שהיא החזירה אנשים לחתונות של פעם, כשתוכן עוד היה נחשב למשהו חיובי ולא מעיק.
אני לא מפגרת, ואני יודעת שאנשים אומרים רק דברים טובים על חתונות בפניהם של החתן והכלה. לא ציפיתי שיגלו לי שבעצם היה להם משעמם, לא נוח והם מאוד רצו ללכת - כנראה שלעולם לא אדע אם כך היה או כך. בכל מקרה, בעניין הזה החלטתי מראש ללכת עם התכנית שתעשה לי טוב, ולהתעלם מהאפשרות שהיא תעשה רע ל-297 האורחים שישבו בקהל. בכל זאת, פעם בחיים הם באים לשמוח בשמחתי, לא? אז מה לעשות, זו הדרך שלי לציין שמחות. (נועה יחיאלי)
