"בבקשה, רק אל תציע לי נישואים: זה קיטש מלאכותי ודביק"
הנשים מחכות בחוסר וודאות לשמוע מהגבר שלהן שהגיע הזמן להתמסד, והגברים יוצאים מגדרם כדי לארגן שואו הוליוודי ומאולץ של הצעת נישואים. ואולי זו דווקא ההזדמנות היחידה לשבור את השגרה? הכלות מתכסחות
רומנטי ומיוחד. נו, באמת | צילום:
Sergey Bidun, Istock
בעד הצעת נישואין: מגיעה לי רומנטיקה פעם בחיים
אחרי 7 שנים לא רעות בכלל ביחד, עם הבנה ברורה שהעתיד שלנו מרחיק עד כדי טיפולי חוקן משותפים בגיל 80, קיבלתי הצעת נישואים רשמית ומפתיעה בהחלט. היא הייתה נטולת כריעת ברך, אך עמוסת מחשבות וכוונה תחילה. האיש שלי – לא אחד שמתחבר לצד הרומנטי שלו ביומיום – שפך מעצמו סילונים של אבירות, שק של דמעות והצעה מרגשת מאין כמותה. לא היו בה מצנחי רחיפה, סוסים דוהרים או סימפוניה קלאסית, אבל היה בה את כל מה שרציתי. הוא הצליח להפתיע אותי בנסיעה לצפון, שלושה ימים בצימר וטבעת שעיצב ויצר בעצמו. הוא צורף, אז לשמחתי זה לא היה נראה כמו משהו שהילד עשה בשיעורי יצירה. אבל יותר מהכול, שימחה אותי המחשבה שהוא עצר לרגע את מסלול החיים שלו, חשב על זה, הכין, התכונן, ארז וחיזר, כמו שהוא לא חיזר 7 שנים.
סוגיית החתונה, לפי מיטב זכרוני, לא באמת העסיקה אותנו. זה היה ברור שאנחנו ביחד, באש ובמים, עם עננים. לא זכורה לי אפילו שיחה ברורה וממוקדת אחת על חתונה, על מתי ואיפה. באותה מידה של ודאות מוחלטת הדדית ושקטה, היה לי ברור גם שהצעה צריכה להגיע ממנו. לא בשיחת לילה, לא בדיון הגיוני ורציונאלי ולא באגביות.
רציתי שהוא יזום את ההצעה, כי באיזשהו מקום ידעתי שעבור הבחור שרומנטיקה נשמעת לו כמו סוג של מחלה, רק הצעת נישואים תדרוש ממנו לצאת מהקופסא. וזה היה לי חשוב. רציתי שלפחות פעם אחת בחיים אני ארגיש שהוא יצא מגדרו ועשה מעשה רומנטי לפי הגדרת המילון. השתוקקתי שזה יוציא אותנו מהשגרה הזוגית הטובה, אך הארוכה והמוכרת. רציתי שזה יהיה רגע בלתי נשכח.
בינינו, גם לו זרק את השאלה בצורה אגבית, רגע לפני שאני נכנסת לאמבטיה, זה היה כובש אותי. אבל כדי לעשות אותי מאושרת, נרגשת, מוקירת תודה ומתמסרת לסקס מיוזע, נראה לי שמוטב שנשאיר כמה זיקוקים בחיים שלנו, בטח עבור אירוע מכונן כמו הצעת הנישואים. מגיע לנו, לא? (לילי שרצקי)
אני בשוק! אז לא סתם נסענו לצימר והלכנו למסעדת פאר בנהרייה? | צילום:
Jacob Wackerhausen, Istock
נגד הצעת נישואין: למה שלא פשוט תדברו על זה?
שמעתי פעם על בחורה ברת מזל, שהחבר שלה הפתיע אותה ולקח אותה לסוף שבוע בצימר בצפון (לא לילי, זו לא את – תארי לעצמך שעוד גבר יצא מהקופסא בדיוק באותה בדרך של הגבר שלך, איזה קטע). בערב, על חוף הים, עם בקבוק יין משובח הוא כרע מולה ברך ושאל אם תנשא לו – והיא לא ידעה את נפשה מרוב צער. זה לא שהיא לא רצתה להתחתן איתו; היא פשוט הייתה מאוכזבת עד עמקי נשמתה שבן זוגה בשנים האחרונות לא היטיב להכיר אותה, ולדעת שמעמד כזה מגוחך בעיניה. אני חושבת שאם הגבר שלי היה מעולל לי תרגיל כזה, הייתי לבטח מגיבה באותה הצורה. אתה קונה לי טבעת יהלום ולוקח אותי לים בשקיעה? תגיד, יצא לך לפגוש אותי? אתה מכיר אותי אפילו קצת?
אפשר לומר עלי שכל פעילות שחורגת לתחום הרגש נפסלת על ידי תחת אזעקת "קיטש!" רועמת, ואפשר לטעון שאני קרה וחסומה רגשית ולכן מעדיפה תמיד את הראציו. זה לא יהיה כל כך נכון. יש בי משהו עמוק שנרתע מכל הגינונים ההוליוודים האלה, פשוט בגלל שהם לא מתיישבים בשום אופן עם סגנון החיים שלי. לעצור לרגע אחד מיוחד את שגרת היומיום ולשחק כאילו אנחנו בסרט קולנוע? לא יודעת, לא עובד בשבילי. זה מרגיש לי מלאכותי מדי, מעושה מדי, לא טבעי. אפילו קצת מביך ומגוחך. וחוצמזה, מה הקטע עם זה שהבנים מחליטים?
זה הכי מטריף אותי. יושבת לה בבית אישה בת 30, שחיה עם גבר כבר כך וכך שנים ויודעת בליבה שאיתו היא רוצה לחיות ולגדל ילדים, ולא אומרת לו את זה. יתרה מכך: היא לא שואלת אותו אם גם הוא מרגיש כמוה, כי היא מחכה "להצעה". רק ביום של "ההצעה", בה הוא יואיל לצאת מהקופסא ולקחת אותה (כמה מפתיע!) לצימר בצפון, רק אז היא תגלה בהקלה שלא בזבזה את כל השנים האלה לשווא, שגם לו מתאים להזדקן איתה, שגם הוא – ואו, איזה מזל – לא תכנן לחזור לרווקות בגיל 30. ועכשיו, אחרי שכל החומות נפלו ביניהם סוף-סוף אחרי שלוש שנים ביחד, הם יכולים להתחיל לעבוד ברצינות על הקשר, ואולי – רחמנא לצלן – אפילו לדבר על הבעיות או על דברים שמפריעים להם ושכדאי לנסות ולשפר. כל כך טוב שהוא החליט להציע.
קראו לי חסומה רגשית – במערכת היחסים שלי אני מעדיפה את שלטון הראציו. רוצה שלא יהיו סודות והפתעות, רוצה לחלוק הכל ושיחלקו איתי, רוצה לדעת איפה אני עומדת, רוצה לזכור כל הזמן מהן החולשות ולהתמודד עם הקשיים. לא רוצה לשחק בסרט קולנוע, רוצה את החיים האמיתיים. מגיע לי, לא? (נועה יחיאלי)
