שירלי פנקר (23) מתל אביב, גדלה רוב חייה ככבדת שמיעה שהסתירה את המוגבלות שלה מהסביבה. אחרי שכל חייה התביישה בעובדה שאינה שומעת טוב, כיום היא מנהלת מערכת יחסים כבר כמעט שנה עם גבר חירש לחלוטין, דוברת את שפת הסימנים, לא מסתירה את מכשירי השמיעה, וסוף סוף – מקבלת את עצמה: "פעם לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי עם בחור חירש", היא אומרת בשיחה עם mako.
"התחלתי לא לשמוע טוב בסביבות גיל שנתיים-שלוש", היא מתארת. "כתינוקת היו לי דלקות אוזניים, ובגיל שלוש עשיתי את בדיקת השמיעה הראשונה אחרי שההורים שלי שמו לב שכשקוראים לי אני לא מסתכלת או פחות מגיבה לצלילים. הם חשבו בהתחלה שמדובר בהפרעת קשב וריכוז אבל לא רצו לאבחן אותי סתם אז הלכנו לבדיקה שהראתה שיש לי ירידה בשמיעה".
משם הפנו אותה לרופא אא"ג שראה שנוצר לה חור בעור התוף בגלל הדלקות שחוותה: "זה היה בשתי האוזניים. יש מקרים שבהם עור התוף מתאחה בחזרה, במקרה שלי זה לא קרה. עד סביבות גיל שש לא רק שלא היה שיפור, השמיעה רק ירדה עוד ועוד. לאחר שראיתי המון רופאים הומלץ להורים שלי שאעשה ניתוח לתפירת עור התוף, אבל הם פחדו".
"הזמנתי מכשירים בצבע שחור שלא יראו"
לאחר שהשמיעה של פנקר המשיכה להידרדר הסכימו הוריה לבסוף להליך שבו יושתל עור תוף מדומה באוזן. בגיל 10 היא עברה את הניתוח במהלך החופש הגדול, כדי שאף אחד לא יוכל לדעת ממנו. "אמרו לנו מראש שזה רק ימנע ירידה נוספת בשמיעה ולא יחזיר אותה. אחרי זה הפנו אותנו למכון שמיעה, שם התאימו לי לראשונה מכשירים בתהליך ארוך שלקח חודש. הזמנתי כאלה בצבע שחור כדי שייראו חלק מהשיער".
עד אותו הרגע, ובמשך שנים, ניסתה פנקר להשתלב בדרכים שונות: "זה לפספס מלא ממה שנאמר ולנסות לזרום עם הסיטואציה. אם כל הכיתה צוחקת אז לצחוק גם למרות שאני לא שומעת, אם המורה מכתיבה אז לעשות בכאילו ובהפסקה להשלים מחברה. השקעתי מאמץ אקסטרה כדי להשלים את החסר. המזל שלי שהייתה לי היכולת ללמוד, הציונים היו טובים אז גם המורים לא שמו לב".
השינוי לאחר הרכבת המכשיר זכורה לה עד היום: "פתאום שמעתי רעש של עלים שנעים ברוח, את המזגן בחדר, נדהמתי שלכפתור של עט יש רעש. לכל מיני פעולות פשוטות היה צליל שפספסתי. אני זוכרת שיונה עשתה רעש ליד החלון שלי ואמרתי לאמא שלי שהיא חופרת. עם זאת, זה גם היה ממש מבלבל, לראשונה שמעתי את הקול שלי קצת שונה, והיה קשה לי להבין את השמיעה ה'רגילה' שנוצרה לי".
השמיעה אומנם חזרה אבל הבושה נשארה: "לאורך כל תקופת היסודי והתיכון הייתי ככה - רוכשת חברים אבל אף אחד לא באמת היה יודע מי אני כי לא סיפרתי. אם הלכתי לעשות בדיקת שמיעה שיקרתי שאני בקניון. לחלק גדול הילדים בכיתה היו משקפיים, אבל רק אני הייתי עם מכשירי שמיעה. לא ראיתי מעולם עוד כבדי שמיעה או חירשים כמוני, בטח ובטח שלא צעירים - לא בטלוויזיה, לא ברשתות החברתיות ולא בחיים האמיתיים. אז התביישתי. פחדתי שיעשו עליי חרם כי גם ככה לא הייתי ילדה מקובלת, אז מה היה קורה אם היו מגלים על המכשירים? גם ההורים שלי ידעו שאני מסתירה את המגבלה, כי ביקשתי גם מהם לא לספר לאף אחד".
"פתאום שמעתי רעש של עלים שנעים ברוח, את המזגן בחדר, נדהמתי שלכפתור של עט יש רעש. לכל מיני פעולות פשוטות היה צליל שפספסתי"
"הפעם הראשונה שהרמתי את השיער"
השינוי הגדול החל לאחר סיום לימודיה, אז קיבלה פנקר פטור מהצבא והחלה בתפקיד משמעותי בשירות לאומי: "עוד מכיתה י׳, כשהגיע הצו הראשון, החברים לא ידעו על זה שיש בכלל שאלה בדבר הגיוס שלי, ובמשך שנתיים עד י״ב לא סיפרתי להם שכל העניין מתעכב ואמרתי שאני במיונים לכל מיני דברים".
"כשהתחלתי את השירות הלאומי נחשפתי לנערים ונערות חירשים וכבדי שמיעה ולאט לאט התחלתי לקבל את עצמי בתור כבדת שמיעה. גרתי אז בירוחם, יישוב קטן, אז מן הסתם שנפגשתי עם חברים לכיתה (לשעבר) שתהו למה אני עדיין לא על מדים. בשלב הזה כבר לא הסתרתי ולא התביישתי".
מה גרם לשינוי?
"הגעתי ל'עמותת שלומית' שבה עשיתי שירות לאומי. רכזת העמותה מצאה לי בית ספר לכבדי שמיעה בבאר שבע. כשהגעתי ראיתי נערות סביב הגיל שלי עם קוקו גבוה - מה שאני לא העזתי לעשות - ומכשירי שמיעה בולטים, מדברות בשפת הסימנים וגאות במי שהן. ואני, עומדת שם בצד מסתירה את מכשירי השמיעה וחושבת לאן הגעתי".
"הן התלהבו שיש להן בת שירות כמוהן. פתאום זה היה מקום שהמגבלה שלי הייתה יתרון ולא חיסרון. עשיתי שם שירות לאומי של שנתיים, למדתי את שפת הסימנים, התאהבתי בילדים ובשפה, ומבלי ששמתי לב התחלתי להגדיר את עצמי ככבדת שמיעה, מה שלא היה בלקסיקון שלי עד אז".
"בעבר, בכל פעם שהייתי מעלה את נושא כבדות השמיעה בפני אמא שלי, היא ישר הייתה פורצת בבכי. בגלל שהם ראו שאני לא מקבלת את עצמי הם כל כך דאגו לי והנושא היה רגיש בבית"
150 מתורגמנים ליותר מ-800,000 כבדי שמיעה
לאחר שסיימה שירות לאומי, פנקר ידעה שלא משנה במה תעסוק, זה יהיה סביב נושא החירשות וכבדות השמיעה. היא עשתה תואר במתורגמנות לשפת הסימנים בבר-אילן, וכיום היא מתרגמת עבור חירשים פגישות והופעות. בנוסף היא עובדת כאשת שיווק לעמותת שלומית, ובחברת סטראפ-אפ בשם sign now, שמאפשרת לחירשים לדבר עם מתורגמן בנייד, מכל מקום בארץ, עבודה שהיא רואה בה שליחות. "יש ארגון מתורגמנים רשמי ארצי שיש בו רק 150 מתורגמנים - כשיש יותר מ-800 אלף חירשים במדינה. יש כל כך הרבה צורך, וכל כך מעט היצע".
גם חיי האהבה של פנקר עברו שינוי: "כל בני הזוג שלי היו שומעים. לא ראיתי את עצמי יוצאת עם מישהו חירש. אומנם כבר הזדהיתי ככבדת שמיעה אבל לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי עם בחור לא שומע. עד שהכרתי את ארז בעמותת 'מעגלי שמע' שם עבדנו יחד".
"כשיצאתי עם בני זוג שומעים הם קיבלו אותי אבל תמיד חשבתי מה יקרה כשאהיה בלי מכשירים", היא מתארת. "כל הזמן הייתה המחשבה הזו של אם נלך לישון יחד והוא ידבר ולא אשמע אותו. פתאום עם ארז אני לא צריכה את המכשירים. שפת הסימנים הפכה משפת עבודה לשפה שלי ושלו".
הוריה, היא מספרת, התקשו בתחילה להבין את בחירתה של פנקר לצאת עם בחור חירש. "מאז שאני זוכרת את עצמי להורים שלי היה קשה עם העובדה שקשה לי לשמוע. בעבר בבכל פעם שהייתי מעלה את נושא כבדות השמיעה בפני אמא שלי, היא ישר הייתה פורצת בבכי. בגלל שהם ראו שאני לא מקבלת את עצמי הם כל כך דאגו לי והנושא היה רגיש בבית. אחרי כמה חודשים שיצאנו סיפרתי להם והם היו בהלם. הם שאלו אותי - לא מתוך כוונה לפגוע - 'למה לא בחור שומע'?. הסברתי להם שאני מרגישה שלמה איתו, אני יודעת שגם אם בעתיד אני אאבד לגמרי את השמיעה הוא יהיה איתי, שיש לי את התמיכה הזו".
במרץ הקרוב השניים יחגגו שנה של זוגיות, ואחרי שנים של בושה והסתרה, היא הכי גאה בעולם: "אני המון פעמים בכלל לא אומרת שבן הזוג שלי חירש כי זה לא מה שמגדיר אותו. הוא ארז המתוק והרגיש. החיבור הזה בין שני העולמות - פתאום אני רואה אותו ורוצה בו".
"הרבה פעמים אנשים לא מבינים איך אנחנו עושים פעולות בסיסיות ביחד כמו ללכת לקולנוע או לים. לפעמים יש נעיצת מבטים, תוהים אם אני המתרגמת שלו ולא בת הזוג. אני מניחה שתמיד יהיו הרמות גבה, אבל אני התאהבתי במי שהוא, בעובדה שהוא גורם לי להרגיש רגילה ולשים פס על כולם. בעבר לא הייתי אוספת את השיער למעלה, וכבר חצי שנה שאני עושה את זה, וזה בזכות ארז שעודד ומעודד אותי כל הזמן להיות מי שאני".