בשבת האחרונה צפיתי בפרק השני של "בקרוב אהבה" וזה לא היה קל. הערב התחיל בצפייה עם שניים מחבריי הטובים בפרק של האח. כמו בכל שבוע, ישבנו על הספה עם שמיכה, צחוקים, סושי, הרבה תגובות והערות על דיירי הבית ובעיקר חום וכיף. איך שהתחיל הפרק השני של "בקרוב אהבה" - מצאתי את עצמי תופסת מרחק מהשניים, מתכווצת בתוך השמיכה ומתפללת שאעבור זאת בשלום. אחרי הכל עבר הרבה זמן ודי התגברתי על אותה נסיעה שחזרתי ממנה שבורה ובוכייה. היה לי קשה לצפות בזה. ואני יחסית חיה בשלום עם המצלמה.
הייתי בטוחה שאצפה בפרק עם קצת לחץ, הייתי בטוחה שאחווה זאת הפעם כצופה שרואה מישהי אחרת על המרקע. אבל לא, ברגע אחד חוויתי את אותן התחושות שוב. את אותם רגעים מול גל שבו אני מסבירה לו למה הגעתי ומה אני מרגישה, את הרגע שאני מסבירה שלרוב אני פחדנית ואילולא הסדרה לא הייתי טסה לעולם ליבשת אחרת רק כדי להתוודות על רחשי לבי, את אותה שיחה בקפה שבה אני בוכה מולו, את הרגע שאחרי שאני חוזרת ארצה ומול הבנות מתפרקת ובוכה.
ואז הגיע הבכי. מסתבר שללב שלנו יש זכרון פנומנאלי לעשות קופי פייסט בדיוק לאותן תחושות.
אבל הבכי גם שחרר. ואיתו הגיעו עשרות מיילים, אסאמסים, טוויטים, וואטסאפים ומה לא שמחזקים ומחממים את הלב. המילים שליוו אותי מאז הפרק ועד היום הם, אומץ וכנות. כל כך שמחתי לגלות שלא ריחמו עליי לרגע. רחמים זה מבאס.
אבל בתוך כל השמאלץ הזה אני תמיד חייבת הומור בריא. והיו כאלה שגם שעשעו אותי. היה בחור אחד גיי שכתב שהוא כ"כ מזדהה איתי וממש בוכה "כמו ילדה בת שש"- איזה חמוד. מישהו בטוויטר סיכם שאני מגיעה בטוח לגמר - הורג. היו גם כמה בחורים שהציעו לי לצאת - שזה מחמיא מן הסתם, אבל היו כאלו שניסו להציע את שירות אחר ולחכות לגל באיזו סמטה חשוכה, ואת שאר התיאורים האלימים אחסוך מכם.
"לא קיבלתי הפי אנד כמו ג'וליה רוברטס באישה יפה"
אם כבר עסקינן בכעסים על גל - אז זהו שלא, אני לא כועסת על גל. אני אפילו מחבבת אותו. תקראו לי פרייארית, תקראו לי 'חיה במציאות מדומיינת', אבל אני אעדיף להיקרא: בחורה טיפוסית. אני אנושית וברגעים מסויימים יש לי רגשות כלפיו (ספויילר- זה לא נגמר שם).
"יש לי את עצמי וזה לא פחות חשוב"ולגבי מה שראיתם בפרק, כן טסתי עד ללונדון כדי לספר לו שיש לי רגשות אליו. וכן הייתי רוצה לנסות איתו זוגיות ובלה בלה. וכן לא קיבלתי הפי אנד כמו ג'וליה רוברטס באישה יפה (שאגב, הסרט במקור היה עם סוף עצוב). נו, מה לעשות? החיים הם יותר מתסריט וגל הוא לא ריצ'רד גיר (אולי קצת וינס צ'ייס- אבל זה לפעם אחרת) ותזכרו שראיתם עשר דקות טלוויזיוניות. הכל באמת אמיתי, אמיתי מדי. אבל הייתי בחיקו שלושה לילות. היו לנו עשרות שיחות מדהימות וחווינו רגעים אינטימיים. והסוף הוא לא ברור.
ביום שחזרתי ארצה גל התקשר ואמר שמאז שעזבתי את הבית שלו נעשה קר ופתאום לישון בלעדיי גורם לו לעצבות. נוצרו רגשות, צפו דברים ומי יודע מה יהיה בעתיד. אז הנה כמה סצנות שלא נכנסו לפרק וכך תוכלו לקבל טעימה נוספת מהחוויה ללונדון.
מסקנה סופית: גם אם הייתי יודעת שזה הסוף עדיין הייתי נוסעת עד אליו. כי מבחינתי הנסיעה הזו הייתה קצת יותר מגיאוגרפית, אלא אפשרות להתעמת עם הפחדים שלי ועם הרגשות שלי ולתת לעצמי חוויה חד פעמית לא להיות בשליטה ולפרגן לעצמי להיות חלשה. וכמו שגיא פינס אמר לי: "איטס נוט יו. איטס הים". אז לונדון לא מחכה לי אבל אני כבר לא לבד. יש לי את עצמי מרגישה וזה לא פחות חשוב.
>>הכירו את הנשים של "בקרוב אהבה"