לקחת את הכסף או להסתדר בעצמי?
מחיר הנסיעה עמד על 45 שקלים, שערורייתי. כן, זה תג המחיר שעלתה לי ההרפתקה של לילה חד פעמי בדירתו של אלמוני מצפון העיר, בעוד אני גרה במרכז. שלפתי שטר של 50, והשארתי לו את העודף. השטר הזה, אגב, לא היה שייך לי. האלמוני מהלילה נתן לי אותו כשנפרדנו בבוקר בנשיקת בזק מביכה קצת. האם זה נאות שלקחתי ממנו כסף? או שהייתי אמורה לסרב ולהסתדר בעצמי?
זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו הציע לי לשלם עבור המונית. אני חוויתי את זה כמשהו חיובי, ראיתי בזה מחווה יפה וג'נטלמנית. השתמשתי בכספו ללא היסוס וללא כל מחשבות נלוות. הרגשתי שהוא עושה את זה מתוך דאגה אמיתית. כי חשוב היה לו שאגיע הביתה בשלום. חשבתי על זה ששנינו בחרנו לעשות את מה שעשינו דווקא אצלו, ומכיוון שהוא גר כל כך רחוק ממני - למה בעצם שה"חוב" ייפול רק עליי? באמת ובתמים שקיבלתי את ההצעה לשלם על המונית בכיף גדול. פירשתי את זה כדאגה, וכל אחת שעברה סטוץ בחייה יודעת שאין דבר משמח יותר מתחושת אכפתיות אחרי סקס סוער.
אחרי שהבחור הדאגן התווה את הדרך, הסקתי שכך נוהגים גברי העולם. כך יצא שדי כפיתי את תשלום המונית על בחור שהכרתי כמה חודשים אחרי, כשאני משוכנעת שהוא, הגבר, אמור לשלם לי על המונית ולא אני. אבל מכיוון שזה לא בא ממנו, (למעשה הוא כלל לא הבין מאיפה התביעה הזאת נפלה עליו, אידיוט) זה היה, באנדרסטייטמנט גדול במיוחד, מביך. וכך מנסיכה שמגיע לה הכל כולל טיפ לנהג, הפכתי ברגע למשרתת ואף מטה מכך שדורשת כסף אחרי לילה סוער. מה שכמובן הוריד לי בשניות ספורות את כל הסקס אפיל שעוד נשאר לי.
שאני אקבל כסף? תתביישי לך!
אז מה קורה כאן? נדמה היה לי שבשיאה של אבולוציית רבת השנים ביחסים בין המינים, אנחנו כבר יכולות להתגאות בהסכם שקט שמקובל הן על הגברים והן על הנשים שאומר; מבט מפלרטט ועקבי למשל משמעו: "אתה יכול לגשת, ואפשר להתמזמז בפומבי. את התשלום על אינספור הצ'ייסרים שנשתה הלילה – אתה משלם. וכשנלך הביתה, שתויים ושמחים, אנחנו יודעים ששנינו ילדים גדולים ואין משום מעשה זה הבטחה להמשך".
אך למרות ההתקדמות הזו, עדיין יש סעיף לא ברור בהסכם השקט בינינו לבינם, והשאלה מרחפת כמו ענן מעל גופינו העטוף לנז'רי: מי משלם על המונית שתחזיר אותי בחזרה הביתה - אני או אתה?
בתחקיר מעמיק, גיליתי שרוב החברות שלי לא היו מעלות על דעתן לקחת כסף למונית מהדייט הלילי הקצרצר שלהן, מפני שזה מקבע ברגע את התחושה ששילמו להן על שירותיהן. מבחינתן, הן קושרות בין השימוש בכספו של הבחור ובין מעללי אמש, וכך הן מגיעות למסקנה שמי שלוקחת כסף למונית מהבחור – היא לא פחות מזונה. ואני? אני טוענת שאם היית מוכנה שהוא ישלם על הצ'ייסרים שלך, אז מה את זוקפת לפתע את גאוותך לפתע כשזה נוגע למונית? האם נהג המונית שונה מהברמן ששירת אותך באלכוהול?
אז מה הן עושות, כל אותן חברות זורמות עד המונית? הן מעדיפות לעקוף את "דילמת המונית" בכך שהן פשוט מתחמקות אלגנטית מהדירה בזמן שהבחור עוד ישן. "אוקיי, אז אני הולכת", הן מסננות לו בעוד הוא מעוך בתנוחה מעוותת על מזרן סתור, ובכוח החלוש שעוד נותר לו, אחרי ליל תענוגות, הוא לוחש להן: "סבבה, אני אתקשר אלייך". יה רייט. איך שלא יהיה, כך הן מרגישות שהן עשו את הדבר הנכון. שכן מדובר בנשים שמתפרנסות בכבוד, שממש לא צריכות שגבר, שלא לומר סטוץ, יממן להן נסיעה הביתה.
גבר, תציע. תמיד
ומה אני בכל זאת מציעה? כמה כללי יסוד ברורים.
1. אם המרחק בין הגבר לאישה לא רחוק, האישה יכולה לספוג ולהסתדר בעצמה.
2. אם המרחק בין הגבר לאישה רחוק באופן משמעותי, הגבר צריך לשלם. או לפחות להציע.
3. אתה יודע מה, אח שלי? תמיד תציע, תגרום למישהי להיות שמחה, זה רק יוסיף לך נקודות. ולגבייך, האישה? את יכולה לבחור אם לקחת או לא, לפי מה שאת מרגישה. אבל אם בחרת שלא, אז אל תתלונני אחר כך שאין גברים ג'נטלמנים בתל אביב. טוב?
ומה דעתך? שתפי אותנו