View this post on Instagram
קונסטנס הול היא בלוגרית הורות פופולרית, שכותבת על הנושאים שהורים אחרים מתביישים לדבר עליהם (למשל, על סקס של הורים או על הערצתה לאמהות שעסוקות בנייד בגינה). לאחרונה היא פרסמה במגזין Mamamia טור על מערכת היחסים עם הואגינה שלה, ובו סיפרה איך גילתה את הכוח האמיתי של הגוף שלה:
"'הכוח של הכוס'. הייתי בטח טינאייג'רית כששמעתי את הביטוי הזה בפעם הראשונה, ואי אפשר להגיד שהבנתי אותו. איבדתי את בתוליי בגיל שרבים יחשבו שהוא צעיר מדי. הייתי בת 14 והתחלתי לקבל קצת תשומת לב מ'ילד רע' וחתיך: סקייטר עם רסטות שקרא לי 'חברה שלו' אחרי שבוע, ושכנע אותי שהוא יהיה הזיון הראשון והמאכזב שלי. עשינו את זה במשך פחות משתי דקות. הוא ניסה להסביר לי שמהנסיון שלו הזמן עוצר מלכת כשעושים סקס, ומה שהרגיש כמו כמה דקות היה בעצם חצי שעה (מה שהיה די מוזר לאור העובדה שרק שיר אחד הספיק להתנגן ברקע).
ברגע שהסקס נגמר חיכיתי לרגע שהוא יגיע – הכוח של הכוס הכל-יכול שלי. זה היה כאילו ציפיתי להצמיח פתאום כנפיים ענקיות, לקרוא מחשבות ולירות קרני לייזר, או לפחות – ציפיתי שהבחור עם הרסטות יתחיל להעריץ אותי. אבל במקום זאת, הוא התגלגל לצד השני והתחיל לנחור. 'מעניין', חשבתי לעצמי. 'מעניין מאד'. מה שהיה אפילו יותר מעניין הייתה העובדה שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הבחור עם הרסטות. אף פעם לא הבנתי למה. האם זו הייתה ההופעה העלובה שלי במיטה, או אולי העובדה שכתבתי לו את השיר המוזר ביותר בהסטוריה בבוקר שלמחרת? יש תעלומות שלעולם לא ייפתרו.
אבל הכוח של הכוס... זה כבר היה סיפור אחר. סיפור שהמשכתי לחקור. גיליתי שבנים ישתרכו אחריי עד שאתן להם את הכוס הכל-יכול, ושאז אאבד את הכוח הזה. עברתי במהירות ממצב בו הם רודפים אחריי למצב בו אני רודפת אחריהם, ממצב בו הם מתקשרים אליי 50 פעם בשבוע להודעה שנענית רק אחרי שלושה ימים.
מה שהפך את זה ליותר גרוע הייתה העובדה שגם בינינו הבנות לא דיברנו על זה באופן פתוח, ואתן יודעות למה? כי זה היה הופך אותנו להיות 'זיון גרוע' ואף אחד לא רצתה להודות שזה מה שהיא – אפילו לא מול בחורה אחרת. רצינו להיות אלילות מין שמכשפות את הגברים שמקבלים טעימה מהכוס המדהים שלהן.
View this post on Instagram
אבל בתוכי העמיקה ההבנה שאני לא אלילת מין, וזה תמיד היה אותו סיפור: כל מי שהייתי שוכבת אותו היה מתגלגל מעליי ומתחיל לנחור.
ברור שבשלב הזה כבר התחלתי לפקפק בכוח של הכוס שלי. הוא לא העניק לי אורגזמות בזמן סקס עם מישהו אחר. למעשה, האדם היחיד שהעניק לי אורגזמה – הפעם היחידה בה גיליתי שהכוס שלי בכלל שימושי – הייתי אני.
וככה הגיעה גם ההבנה: הכוח של הכוס שלי בכלל לא הגיע מהכוס. למעשה, הוא הגיע מההתנזרות שלו. למדתי שאני יכולה לקבל את כל מה שאני רוצה מגבר, כל עוד אני לא מעניקה לו כניסה לעולם התענוגות שבין הרגליים שלי. ושם נולדה גם בושת הוואגינה שלי, והקשר ביני ובין הכוס חסר הכוח שלי הלך והתרחק.
חייתי לפי החוקים האלה הרבה זמן. אפילו ייעצתי לבחורות צעירות יותר לנהוג כמוני, כדי להגן עליהן מהטעויות שאני עשיתי: 'אל תתני את זה, ושם תמצאי את הכוח שלך', הייתי לוחשת לבחורה שמרחה שפתון לידי בשירותים. 'לכוס לבדו אין כוח, זה רק מיתוס'.
חייתי לפי זה – שכבתי רק עם בחורים שלא באמת רציתי כדי לשמור על הכוח שלי, ולא שכבתי עם מי שכן רציתי עד שהם הבהירו לי לאורך תקופה ארוכה שהם רוצים אותי. רוב חיי, סקס עבורי היה אקט שהיה ההפך ממעצים, קופסא שצריך לסמן בה 'וי' ולא יותר.
במאי 2009, הכוס שלי נקרע לחצי עם מספריים, ותינוקת נשלפה מתוכו. 50 תפרים לאחר מכן, נלקחה ממני פגה שהתקשתה לנשום, ואני דידיתי למחלקה שלה כאילו שיצא לי מוט מהתחת. הואגינה שלי הלמה בכאב. אתן רוצות לדעת איך זה מרגיש להיות נעדרת כל כוח? תשבו ליד התינוקת הפגה שלכן כשהיא מנסה לנשום.
אבל תפרים מחלימים, צלקות נשארות, ותינוקות קטנים גדלים והופכים להיות הסיבה לחיים שלך.
ואז זה קרה פעם נוספת, והכוס שלי שוב הוציא מתוכו חיים ששינו את חיי שלי לנצח. הוא בחיים לא נראה גרוע יותר, ובחיים לא הייתי יותר גאה בו.
View this post on Instagram
שהגעתי לגיל 30 וראיתי את הנעורים שלי נעלמים מאחוריי, השלמתי עם כך שאף פעם לא שלטתי בכוח של הכוס - וסופסוף התחלתי להנות ממנו. פרשתי לסשן אוננות זריז כל פעם שהתחשק לי (כל עוד הילדים ישנים). הכוס שלי לא היה מושלם אבל הוא היה שלי, היחיד שהיה לי. גיליתי שאורגזמות הן מהתענוגות היותר תמימים שהחיים מציעים לנו. הן לא ממכרות, הן לא מסרטנות או גורמות לך לעלות במשקל, והן חוקיות. בדיוק כמו הציצים והבטן שלי, גם הכוס שלי לא היה עמיד בפני כוח המשיכה. הוא הופך לפחות ופחות מגולח, אבל כבר לא אכפת לו מאף אחד חוץ מהגוף אליו הוא מחובר.
זה היה השלב שבו גם התחלתי לעשות סקס אמיתי, סקס שנגמר עם שני אנשים שגומרים. סקס שגורם לך להסתובב בבית עם יד על הכוס ולהגיד 'יפ, הוא הולך להעיף אותך אחר כך' לבעל המבולבל שבדיוק מנסה לחמם ארוחת ערב.
הואגינה שלך מנקה את עצמה! היא מאזנת את רמות החיידקים כדי לשמור על עצמה נקייה, לא כמו איבר מין של גבר שצריך עזרה חיצונית. הדגדגן יותר קטן מאיבר המין הגברי אבל יש לו כמות כפולה של קצוות עצבים ששולחים זרמים של אהבה דרך הגוף שלך. והוא יכול לעשות את זה שוב ושוב, אפילו אם את לבד.
בני אדם יוצאים מואגינות.
אין שני כוסים שמריחים אותו דבר.
הואגינה יוצרת חומר סיכוך ייחודי משלה, והיא נותנת לך אותו במתנה.
אז זו ההתנצלות שלי, לא רק בפני הכוס שלי אלא בפני כל הכוסים שם בחוץ, שאמרו להם שהכוח שלהם טמון רק בהשפעה שהייתה להם על מישהו אחר.
'הכוח של הכוס' הוא המשפט הכי לא מובן שנאמר על הגוף הנשי. הכוח שלו מאד אמיתי, ולא כדאי להתעסק איתו.
בכל פעם שאת עוטה עליה את הגלימה שלה (שאפשר לקרוא לה גם תחתונים) תזכרי רק דבר אחד: הואגינה שלך היא המלכה האדירה, הכל-יכולה, של גופך, והבן אדם היחיד שהיא כאן לשרת – היא את.
View this post on Instagram