במקום לאנוס, לכו לשלם על זה אצל יצאניות
מחברי המחקר שפורסם החודש בירחון הבינלאומי לטיפול בפגועים וקרימינולוגיה השוואתית, טוענים כי, "בתקשורת ישנה הצגה של הלקוח כגבר נורמטיבי מתוך מתן לגיטימציה לתופעה". לדבריהם, "המחקר שלנו מפריך את התפיסה הזו". עם זאת, מהמחקר עולה כי מאפייניהם של לקוחות תעשיית המין, אינם כה שונים מהגבר הממוצע. הם אינם לוקים במחלות נפשיות, חלקם נשואים ומחזיקים בעבודות רגילות והמחקר לא הצליח להגדיר מאפיין אחד של כלל הגברים שצורכים זנות. עם זאת, המחקר העלה כי בניגוד לגברים הפונים לזנות רחוב כדי לספק את ייצריהם, גברים המאתרים מכוני ליווי ומזמינים זונות באמצעות האינטרנט, "הינם לרוב בעלי הכנסה גבוהה, מחזיקים באתרים אקדמאים, לבנים ונשואים". עוד העלה המחקר כי גברים רבים ששילמו על קיום יחסי מין, עשו זאת בעת שירותם הצבאי באזורים בהן האוכלוסיות מוחלשות.
גם בישראל פורסם החודש המאמר תחת הכותרת, "'בגלל שלא כל אחד יפה תואר, שלא יילכו ויאנסו ברחוב: קווים לדמותו של הלקוח הישראלי'", המנסה לאמוד את מאפייניהם של צרכני מין. המחקר אותו ערכה עו"ד נעמי לבנקרון, דוקטורנטית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ת"א, פורסם בספר שיצא לאור בחודש שעבר, "בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל".
במאמרה מציינת עו"ד לבנקרון כי, "איש לא בחן מדוע בוחרים גברים בישראל לצרוך זנות, והאם יש צורך להתמודד עם צריכה זו, חברתית או משפטית, במיוחד כאשר מדובר בנשים הנכפות לעסוק בזנות. מניעי הלקוחות היו ונותרו 'מובנים מאליהם' בתפיסת הציבור, ומעל לכל - מוצדקים מיסודם. הלקוח של תעשיית המין הוא זה שהופך את תעשיית המין לתעשייה משגשגת. הוא פוגע בנשים לא פעם יותר מסרסוריהן וסוחריהן, מעצב את דמות האישה בה הוא מעוניין, ומשפיע, יותר מכל, על מאפייניה של הקורבן, לרבות גילה. למרות חשיבותו, הלקוח הוא השחקן הנחקר פחות בעולם הזנות. מחקר איכותני לא נערך מעולם בישראל, למיטב ידיעתי.
קבוצת הלקוחות הגדולה ביותר בארץ: ישראלים - יהודים
"קיימת הסכמה בין החוקרים, כי הלקוחות באים מכל שכבות האוכלוסייה, למרות שמיתוסים שונים מנסים למקם אותם כאחרים, חריגים ושונים – מהגרי עבודה, חרדים או ערבים. יחסה של החברה הישראלית אל צריכת המין בתשלום הינו בעל שני מאפיינים עיקריים: לרוב קיימת נטייה לראות בלקוח את הזר, השונה, החריג אתנית או חברתית, שאינו מצליח למצוא את סיפוקו ביחסי מין עם אישה המעוניינת בו ולכן נאלץ לשלם עבור יחסים אלו; מאידך, התייחסות המאופיינת בקריצת עין שובבה והדיון בה מתמצה במדורי הרכילות של העיתונים, בשיחות במילואים, ותפיסתן של 'נערות ליווי', כפריט חובה במסיבות רווקים".
במחקר שערכה עמותת על"ם בשנת 2010, תוך שימוש בתצפיות, שיחות אקראיות עם לקוחות בזירות הזנות, ראיונות עם לקוחות שנענו למודעה שפורסמה בעיתון על ידי העמותה, עדויותיהם של הקטינים שטופלו בידי העמותה ואתרי אינטרנט, סוכמו ממצאיהם כך: "מניסיון עבודת הצוות עולה כי קהל הלקוחות משקף את כלל החברה הישראלית על כל גווניה: צעירים וזקנים, רווקים ואנשי משפחה, חילונים וחרדים, עשירים ועניים. קהל זה אינו מורכב מגברים בודדים, שהמגע היחיד המתאפשר עבורם הוא תמורת תשלום וניתן לראות בזירות הזנות למיניהן גם גברים צעירים ונאים, בעלי משרות יציבות (רכבי חברה) ובעלי משפחה (מושב לתינוק ברכב)".
הן מהמחקר של לבנקרון והן מהמחקר של על"ם עלה כי המאפיין היחיד שמשותף ללקוחות הוא המניעים וההסברים שסיפקו למעשיהם, "ארבע תפיסות בסיסיות חזרו בכל הראיונות עם לקוחות של מין קנוי: זנות הינה מין תמורת כסף ותו לא; רוב הנשים בחרו בעיסוק בזנות מרצונן; הבעיה היחידה ביחס לזנות היא מיעוט האכיפה המשטרתית כנגד המנצלים - הסוחרים והסרסורים; והלקוחות אינם נמנים עליהם, אלא הם רק גברים עם דחפים נורמליים. כל מדיניות עתידית צריכה להתבסס על מחקר מעמיק ומקיף, ולהמשיך במגמתו של מחקר זה: להוציא את הזנות מהספירה הפרטית, אליה היא נתפסת כשייכת, אל מקומה הראוי - הספירה הציבורית, ולהפנות את הזרקור אל האחראי האמיתי לקיומה: הלקוח".