כשהייתי תיכוניסטית מחוצ'קנת, אמר לי אח גדול וחתיך של חברה טובה שאני מסוג הבנות שגברים ילמדו לאהוב ולהעריך בגילאי ה-20. הייתי שנונה, מצחיקה, ונעימה באופן מובהק ומופרז יחסית לבת 15 טיפוסית. אבל מה, לא מי יודע כמה אקזוטית. רחוק מזה. 15 שנים מאוחר יותר, וצפייה בבית "האח הגדול" מוכיחה לי עד כמה הוא טעה. גם בגיל 28 גברים עדיין רוצים רק את הבחורה היפה. היא לא צריכה להיות שום דבר חוץ מזה. מספיק שיהיו לה עיניים כחולות, גוף חטוב, חזה שובב וחיוך קטן של מונה ליזה.
אני בינתיים אתנועע בהוט-טאב
כן, אני מדברת על סיון אברהמי. זאת שהוציאה 740 בפסיכומטרי, מנתחת המוח שאוהבת למכור את עצמה בתור "הכוסית". בפעם הראשונה שהיא השמיעה את הטייטל, חשבתי שהיא הולכת הפוך על הפוף. הנחתי שזאת הדרך שלה להיות שנונה. כמו אומרת: "כן, אני כוסית. אבל יש בי הרבה יותר". בפעם החמישית, התחלתי לחשוב שאולי זה באמת כל מה שהיא, כוסית. בריבוע. במשאית. אבל בזאת מסתיימת תרומתה לאומה.
אבל מתברר שהכוסיזם של אברהמי עושה את העבודה ביג טיים עבור שני הגברברים הכאילו שווים של הבית: בפינה הימנית עמיר גולדברג, התל אביבי המזוקן בעל המועדון. נונשלנטי, שולט, דומיננטי, ומקבל הוראות מעמיר הקטן שלו. בפינה השמאלית עתי שולברג, הרגיש, היפה, העמוק, שנדמה שהוא מחפש אהבה אמיתית ולא מפחד לדמוע מול המצלמה ולחשוף את הקרביים. שניהם רוצים את סיון. אחד רוצה סקס, השני רוצה כתף וסקס. סיון רוצה את שניהם וסקס. וביחד יש לנו מתח מיני שיכול לגרום למצלמות הבית להתפוצץ.
אבל כאן בדיוק העניין: איזה להט ואיזה בטיח, ועל מה ולמה בדיוק? אין לי בעיה עם המראה של סיון. אני הראשונה שתחמיא ותצהיר שמדובר בבחורה עם יופי אצילי. היא לא יפה מדי מכדי לאיים או לעצבן, אבל בהחלט אחת שתסובבי אחריה את הראש ברחוב. הבעיה איתה היא שאין בה שום דבר מעבר, לפחות אם לשפוט על פי השבועיים שחלפו מאז נכנסה לבית. היא לא מצחיקה בצורה יוצאת דופן או בכלל, היא לא מביעה דעה אף פעם על שום דבר, לעזאזל - היא פשוט לא מדברת. אז מה היא כן? יושבת בתנוחת עובר סקסית שמצטלמת היטב, מעפעפת בריסיה, משוויצה בעיניה היפות, מתנועעת בהוט-טאב בפיגורה לוהטת ומתמסרת לכל בקשה של עמיר לנשיקה, חיבוק ואיזו לפיתה נאה בישבן.
גברים, לא הייתם רוצים שהאישה שלכם תצחיק אתכם למשל?
"בואי ניתן להם שואו", עמיר זורק לה בשתיים וחצי לפנות בוקר. זו תתקרב ידיים מסוכלות. "מה הכוונה?", מזמרת בקול נשי קטנטן. הוא יצמיד אותה לארון המטבח ויצרפת אותה. היא תתמסר. "את מכוערת, את יודעת?" הוא יגיד ויקניט. והיא תלך, מסופקת, מבולבלת, מרוצה.
וזה מעצבן. לא, בעצם זה יותר מבאס. היכולת של סיון ללכוד ברשתה בחור כמו עמיר מובנת לי. אבל עתי? עתי הרגיש, בן השכן, הבחור שכל אמא תרצה להכין לו צ'ולנט לארוחת צהריים? אתה באמת קונה רק את הבחורה היפה? האם אין בך צורך למעט יותר עומק באישה של חייך? האם כל מה שגבר באמת רוצה או צריך זאת בחורה יפה עם חיוך בזווית הפה ויכולת טיזרית?
ומה לגבי הומור? דעה? שיחה? בניסיון לנתח ולהבין במעט את התנהלותה של אבהרמי בבית, נזכרתי כי היא עצמה סיפרה שבילדותה היא חשבה שהיא מכוערת. כחנונית מפוארת שגדלה להפוך לברבור לוהט, חוסר הביטחון שלה ניכר מהיום הראשון. היא מחפשת את החיזוקים התמידיים, וזה גם עקב אכילס שלה. היא קצת כמו בחורה אחרי זוגיות ארוכה שיוצאת לחופשי, ומבקשת הוכחות שהיא עדיין רלוונטית. למעשה, נדמה שאברהמי עוברת גיל התבגרות מאוחר. ואולי זאת הסיבה, הפסיכולוגית בשקל, להתנהגותה המבלבלת. היא לא מתכוונת. זה פשוט יוצא.
רגע לפני שהכתרתי את עצמי בתור כלבה רשמית, ביקשתי לבדוק מה חושבים גברים מחוץ לבית האח הגדול על הגברת אברהמי. "אין בה כלום", אמר אחד. "נגררת", אמר השני והוסיף מונולוג מטנף שהשתיקה יפה לו. עם זאת, יש משהו שניחם אותי קצת. מסתבר שיש עדיין גברים שמעדיפים אישה שיש בה יותר מפנים יפות וגוף לוהט בביקיני. היא צריכה את הדבר הזה, נו, איך קוראים לו? אה, כן. אופי. היא צריכה אופי.