אחרי שהגשמנו חלום עם הופעה תל אביבית של דפש מוד (טוב, על מי אנחנו עובדות? הופעה של דייב גהאן), החלטנו לבדוק איזה עוד גברים עם קול בס ותנועות ריקוד נחשיות נרצה לארח אצלנו. אנחנו מתכוונות לרוקרים שהיינו שמחות להיות הגרופיות שלהם, סולנים שהיינו מוכנות להרים למענם את החולצה ומוזיקאים שמותירים אותנו בלתי יבשות בעליל. כי אחרי הכל, אנחנו יהודיות כשרות עם לב מפמפם שירי תקווה ואגן ירכיים שמייחל למשהו מחו"ל. זה מה שיצא.
גיל הטיפשעשרה עבר עליי בהתמרחות נמשכת על הספה. זה היה יום ככל הימים, או לפחות כך חשבתי. בעודי מזפזפת לי בערוצי המוזיקה, עולמי התהפך. התמונה עד היום חרוטה בראשי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. עוד לא ראיתי דבר כזה מימיי. פנים מושלמים, בעלות זוויות נוקשות עם תווים רכים ונעימים וטוויסט של זקנקן לקינוח. היה לו קול גברי וממיס, כריזמה מתפרצת והוא השמיע שיר רוק ממכר. גבר בעל אדישות סקסית משפריצה לכל הכיוונים. זה היה הוא. זה היה מייק פאטון.
הזכרון של אותו שבריר שנייה שבה המראה ההוא נגלה לעיניי, עדיין מרעיד כל פיסה בגופי. מאותו רגע השתנו חיי. פאטון, סולנה של הלהקה האגדית Faith No More ושל הלהקה האגדית לא פחות MR.Bungle, הפך במהרה להיות המטרה המובילה של חיי. נשמתי, אכלתי ושתיתי את המוזיקה שלו. שאפתי את קולו הגברי הזועם המחוספס או הרך והענוג, הוקסמתי והשתכרתי מהכישרון המתפרץ, ישבתי ללמוד ולנתח כל טקסט פרי עטו שיצא מבין שפתותיו. הוא שלט בי. הוא עדיין שולט בי. הוא שולט, וזה לא משנה שהיום - לאחר עשור וחצי - אני כבר אישה נשואה באושר ויש לי ילד מדהים. ובעלי היקר, הוא יודע שאם יום אחד אעלם, יש רק מקום אחד שבו הוא יכול למצוא אותי. בדירה של פאטון, אשליה אגיע כמו בובה שנשרכת אחריו חסרת שליטה אל עבר השקיעה.
(אורית פרזי)
לעולם לא מאכזב אותי - דייב גאהן
גבר רזה אך מוצק וחלק להפליא, לובש וסט שחור. כעבור שנייה הוא כבר חשוף חזה עם מכנסיים שחורים שבקושי יעלו עליי, עומד על במה ענקית ו-50,000 אנשים מריעים לו. הוא מעוות את פניו, מעביר יד גברית על שערו ורוקע ברגליו. מדי פעם, הוא מסתובב ומציג לקהל את ישבנו המוצק, הוא מתנועע מימין לשמאל וחוזר חלילה, מניף את מוט המיקרופון אל על ומסתובב סביב עצמו במהרה. לאחר מכן, הוא מסמן לכולם למחוא כפיים או להניף אותם מצד לצד וכולם עושים כדברו. זהו הזיכרון הויזואלי הראשון שלי מדייב גהאן, סולן דפש מוד. 20 שנים לאחר מכן, אני מעמידה את עצמי על כסא קטנטן באצטדיון רמת גן וחווה את המחזה המופלא על בשרי. אני עומדת ומתנועעת ימין ושמאל, מזיזה את ידיי לצדדים לפי קיו שלו ומוחאת כפיים כשהוא מבקש. וגם כשלא. ההבדל היחיד הוא שהיום הוא בן 47 עם טיפה פחות שיער על פדחתו, אבל נוטף כריזמה כמו של בן 18. (אני לעומת זאת, נושקת ל-30, עם כרס בירה שסוחבת עוברית של 331 גרם ומלאה באי אלו קילוגרמים). רבות דובר על מה שהגברבר הזה עבר בחייו, סמים, אלכוהול, מוות קליני וחזרה לחיים. עכשיו הוא נקי, משורר ומלחין. קול הבס העמוק שלו נשמר היטב, הפיגורה הגברית הלא מאיימת אך המסוקסת גם כן, וניכר כי סיבולת לב הריאה במצב תקין. מי שלא מבין על מה אני מדברת, היה צריך להיות אתמול באצטדיון רמת גן. כשגהאן עלה על הבמה, הקהל הצביע ברגליו ומיד התרומם אל על. ואז הגיע מרטין גור, בלונדיני קטן בחליפת כסף ששר מדהים, אבל ברגע שהתחיל לשיר כל הקהל חזר להתיישב. וזה לא כי הוא לא טוב. הוא פשוט לא זכה בדבר המולד הזה שנקרא כריזמה גברית נוטפת. ופה קבור הכלב. במהלך ההופעה אמש, תהיתי מה הייתי מוכנה לעשות כדי שגהאן יגרור אותי לחדר מאחורי הקלעים והתשובה הייתה זהה לזו מגיל 15: הכל. רק לא אנאלי. היום, אני כבר יודעת טוב יותר. (אגב, ככה הוא נראה כשהוא עושה יוגה).
(לילי שרצקי)
הנשיקה הראשונה שלי - טום יורק
לטום יורק אני חייבת חסד נעורים, כי תאמינו או לא , הוא היה הנשיקה הראשונה שלי. אי שם בשלהי כיתה ט' במועדון הרוקסן בתל אביב, כשלרדיוהד היה רק להיט אחד ברדיו (קריפ) , אחרי ההופעה החו"לית, אם אני לא טועה הראשונה שלי, ניגשתי אליו בתמימות נעורים אופיינית לומר לו כמה כיף היה. הוא כל כך התרגש, והדבר הבא שאני זוכרת הוא את השפתיים של טום יורק על השפתיים שלי. אז נכון - לא דמיינתי את הנשיקה הראשונה שלי כל כך מלאה בזיפים, ונכון יש לו עין עצלה והוא אולי לא הרוקר החתיך שהייתן מעדיפות לפנטז עליו, אבל לעזאזל, "he is so fucking special".
(ליזט דנן)
האהבה הראשונה שלי - אדי וודר
לא אחת כתבתי על אהבתי הנאמנה לאדי וודר. אחרי כל כך הרבה שנים, הדברים כבר הופכים למובנים מאליהם. ובכל זאת למה? למה דווקא הוא מהווה את אבן הבוחן שלי לאהבה גברית? זה מתחיל בעיניים העמוקות שלו, שמסתירות יותר משהן מגלות, זו הדרך בה הוא מזיז את השיער מאחורי האוזניים, והדרך בה הוא מצמיד את ידו אל הבטן, כמו מישהו שכל כך הרבה אנרגיה אצורה בו עד שהוא לא בטוח מה לעשות איתה, ממש כמו אוקיינוס עוצמתי תחת הסוואה. זה ממשיך בכנות שלו, במילים שלו שמיישרות כל פינה לא פתורה בחיי, באומץ ובלוחמנות שלו שמביאים אותו להיות מעורב פוליטית וחברתית – החל ממלחמת חורמה נגד בוש ועד לתמיכה בצבי הים. זה בגלל איך שהוא עומד ואיך שהוא יושב, זה בגלל שהאהבה העמוקה שלו לים פשוט עושה לי את זה, ובגלל החזות הספורטיבית שלו שגם בה הוא מצליח להישאר כל כך חתיך, אפילו כשהוא מנסה להסתיר זאת עם חולצת פלאנל. והכי חשוב בזכות הקול המוכר החם והעוצמתי שלו שתמיד יודע להרגיע אותי. חוץ מזה ככה זה עם אהבות ראשונות, אתם יודעים, הן תמיד נשארות.
(ליזט דנן)
הגיבור החרוץ שלי - ברוס ספרינגסטין
הוא עובד במפעל המתכת של העיירה. גם אבא שלו, והאחים שלו והחברים הכי טובים. אני מלצרית בדיינר על כביש מהיר שמארח נהגי משאית ופועלים קשי יום. כשהוא חוזר הביתה מותש בסוף יום עבודה מפרך, פותח בקבוק בירה ונאנח עמוקות, אני מבינה שאין לנו מוצא מהחיים העלובים האלה. קח אותי לנהר, אני אומרת לו. קח אותי מפה. בוא נברח, בוא נתחיל מחדש. הגאולה היחידה שאתה יכול להציע לנו נמצאת מתחת למכסה המנוע המלוכלך שלך. קח אותי לנהר.
אחחח, ברוס ספרינגסטין. הלב הפועם של אמריקה, גיבור מעמד פועלים שלי. הידיים שלו אמנם לא פצועות מעבודה במפעל, אבל הצווארון שלו כחול עמוק והקול השבור צועק בכאב. אף אחד לא כותב שירים פוצעים כל כך על חיים בלתי ממומשים, אף אחד לא מתאר כמוהו את הרצון להימלט מהם. אף אחד לא כתב אלבום ראשון כמו Greetings from Asbury Park בגיל 23 (ועוד ניגן את רוב הכלים). אף אחד לא מצליח להיות גאון כל כך ארצי, כל כך אחד משלנו.
השנה ברוס שלי הצליח לשנות קצת את המציאות. אחרי ששימש בתור הכנפיים שמאחורי ברק אובמה, הוא זכה לראות את הנשיא השחור הראשון בבית הלבן ולהיפטר מבוש שנוא נפשו. עוד חצי שנה הוא יחגוג יומולדת 60, אבל הוא עדיין בועט כמו צעיר משולהב, עדיין שר לי לתוך הלב. מה שכן, היום הוא מצליח לצייר לנו מציאות קצת פחות קודרת, היום הוא גורם לי להרגיש שהרידמפשן קרוב מתמיד.
(סאלי, מלצרית בדיינר אמריקאי)
גברים מבוגרים לא עושים לי את זה בדרך כלל, למעט מיק ג'אגר. הוא סטיית התקן היחידה שלי. אולי בגלל שהגיל שלו לא משחק תפקיד כשהוא על הבמה. הדרך בה הוא מתפתל משתולל וקופץ משאירה לא מעט צעירים מתנשפים מאחוריו. עם פה ענק שמאיים לבלוע את המיקרופון ולא מעט שערוריות מין שנקשרו בשמו (מישהו אמר דיוויד בואי?) יש בנות שאולי היו מעדיפות לשמור מרחק. אבל אני אומרת שעם כאלה שירי מופת ועם כזה סקס אפיל לא מתווכחים. אם הייתי חייבת לבחור להקה אחת בלבד לראות על הבמה בארץ יהיו אלו הרולינג סטונז.
(ליזט דנן)
הסקס הכי חייזרי שלי - דיוויד בואי
כחובבת מנגה מושבעת, תמיד פנטזתי על סקס עם חייזר. ומי האדם הקרוב ביותר לחייזר בעולם? דיויד בואי כמובן. הו, דיוויד אהובי, תשוקתי. אומנם טרם נולדתי (או אם נהיה כנות לרגע, הייתי ילדה קטנה) כשהוא התחפש לזיגי סטארדאסט האגדי וחשמל את בתולות העולם במראה האנדרוגיני, החידתי, העב"מי שלו, אבל מאז שעמדתי על דעתי, צפיתי עשרות פעמים בווידיאו המפורסם מההופעה ההיא, וחלמתי איך אני מתפתלת כיפנית קטנה וחסרת ישע בין רגליו הארוכות והגמישות, האוחזות בי בחוזקה בעודן עטויות מכנסי עור שחורים ומבריקים.
הפה המתוק שלו נושק על שפתי והעיניים, אחת כחולה ואחת ירוקה, מביטות עמוק לתוך עיני ואני יודעת שחיי השתנו לנצח. ואז, מאי שם, הוא מגיח עם הזרוע הביונית המוארכת שלו, וגורם לי שעות של הנאה שאין לתאר, כשברקע הוא שר את Little china girl. אט אט זולגות טיפות של אושר חייזרי ירקרק מזרועו הביונית ומציפות את גופי. מבחוץ, מבפנים, מתגבר הזרם ושוצף, נוזל חייזרי ספק דביק ספק חלקלק, ריחו בהיר, מרקמו צמיגי כג'לי, ואני שוקעת בו והוא שוקע בי. מרגישה את הוא כובש אותי, מפרה אותי, מצמח בי חייזר קטנטן.
בגילו, ממרום גילו, יהיה מדויק יותר לומר, דייוויד בואי הוא עדיין אחד האנשים הסקסיים בתבל. שמור כאילו הושם בנפטלין חלומי. רזה וגבוה, בלונדיני וחייכני. יש לו עבר מפוקפק של אמירה אנטישמית ומשכב זכר עם מיק ג'אגר. סאדו-שליטה והומואים – שתי הסטיות החביבות עליי, בטח כשהן מגולמות בגבר אחד שגם יודע לשיר. קח אותי דיויד אל לבירינט הליבידו האינסופי שלך.
(באני קצף)
והנה עוד כמה גברים שהיינו עושות להם ילדים בחדווה:
גברים שמשתבחים עם השנים (והנה כמה גברים שדווקא הזדקנו רע. רע מדי).
מצעד גברי הריאליטי הישראלי לדורותיו.
אם את דווקא בענייני פוליטיקה, אז להלן המנהיגים המסוקסים ביותר.
ואם משהו מכל אלה יתפוס, אז קבלי כמה סיבות טובות לעשות בחור תוצרת חוץ.