זו הייתה היכרות מקרית לפני כשנה. בחור נחמד, מלא בביטחון שניכר היה כי הוא פריק גמור של הספר "למה גברים אוהבים ביצ'יות" (קראתן את זה דרך אגב? משעשע) – הוא היה חזק בלשדר ולהאמין שהוא המתנה הכי גדולה שיכולה להיות למין השני. אני לא חשבתי שהוא לגמרי הטיפוס שלי או הטעם שלי אבל הוא חשב כנראה שאני טועה ובגדול.
אז נתתי צ'אנס ואת מספר הטלפון שלי. שיחת הטלפון הייתה חביבה, אפילו חביבה פלוס. הוא התעקש שאנחנו חייבים להיפגש, ואני עדיין התלבטתי. מצד אחד הוא היה עקשן בצורה יוצאת דופן לגבי הפוטנציאל שלנו (ובעיקר שלו). מצד שני, אני חיפשתי איזשהו פרפר בבטן, אחד לפחות, אפילו זחל, כזה שרק צריך להשיל מעצמו איזושהי מעטפת וממש תיכף יתעופף לו בבטן שלי.
זה לא קרה.
בינינו, ההפסד הוא רק שלך
החלטתי לסמוך על תחושות הבטן שלי (שכללו אפס תחושות במקרה הזה), ופגישה לא התקיימה. או אז הבחור פצח בסשן מתמשך של שכנועים. הבעיה היחידה הייתה שלא הייתה שם שום הרמה להנחתה. כשאמרתי "לא", התכוונתי בדיוק לזה ולא לשום דבר אחר.
זה סיפור אחד מיני רבים ששמעתי עליהם או שהייתי נוכחת להם שמתאר את אותם הבחורים שלא מסוגלים לשמוע "לא", ובטוחים שהם איזה יהלום נוצץ שיכול להחמיא לכל אחת ואחת. הם ינסו בכל דרך לשכנע אותך שאת חייבת לתת לזה צ'אנס, ויותר מזה – שההפסד הוא בעיקר שלך. אותם הבחורים פשוט לא יודעים מתי להפסיק או לחילופין, הם אימצו לעצמם טקטיקה שאולי עבדה להם פעם אחת - אני מדברת על טקטיקת ה"לשכנע אותך שהם הדבר הכי טוב שנפל עליך לאחרונה או בכלל, ושחבל.. פשוט חבל עלייך". לא עליהם חס וחלילה - חבל לך לא לנסות את זה.
בבחירת בן זוג – אין אמת מוחלטת
חבל אומרים על משהו טוב שהפסדנו. "טוב" בזוגיות נקשר אצלי ישירות לדברים כמו התאהבות, התלהבות, עניין, תשוקה ושמחה. יכול לעמוד מולנו הבחור המושלם, כזה שמסמן לך "וי" על כל הדרישות שלך, של אמא שלך ושל חברותייך, ואפילו כזה שיצטלם מעולה בתמונת פרופיל שלך בפייסבוק. הבעיה היא שבניגוד להתלבטות בין מים מינרליים לקוקה קולה, בה ברור לנו בוודאות מה יותר טוב לגופנו - בבחירת בן זוג אין אמת מוחלטת. אין "יותר טוב" או "פחות טוב", יש רק תחושה סובייקטיבית, ורגש וחיבור.
זה נכון שלפעמים אנחנו יכולות להתאהב בבחור שהוא לגמרי אינו הטעם שלנו, ובעקבות השתלשלות החיים יוצא שהכרנו אותו לעומק והתאהבנו. קרה לי גם. מוי כיף. העניין הוא שכשהמקרה לא כזה, ואין לך דרך באמת להכיר את הבחור לעומק מלבד סשן של דייטים. אז המצב נעשה בעייתי. כי הרי אם מראש ברור לך שזה לא "זה", בדרך כלל גם תגיעי לדייט מוכנה לכך מראש, ולחלק מאיתנו זה פשוט בזבוז זמן פוטנציאלי או יותר גרוע, בזבוז של זמן-שאת-ממש-לא-נהנית-בו פוטנציאלי.
אני מורידה את הכובע בפני אנשים עם המון בטחון עצמי, ואני מסכימה לגמרי עם הגישה הזו שכל אחת צריכה לאמץ לה את ההבנה שהיא מתנה עבור כל גבר שתהיה איתו. אבל באותה נשימה, אני אומרת שכל מתנה שמכבדת את עצמה זקוקה לסרט עטיפה. וסרט העטיפה הכי יפה וראוי לדעתי הוא היכולת לשמוע "לא" והבגרות לקבל את זה.
תמיד תחפשי את הריגוש
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושבת שעקשנות בתחום הזה יכולה להיות הרבה פעמים מוצלחת ואף דבר סקסי להפליא. אבל אני גם נורא אוהבת פיסטוקים. הבעיה מתחילה כשאני מגזימה איתם - מה שגורם לי לחוש בחילה ולהצהיר שאסור לתת לאכול יותר פיסטוקים בחיים (אמיתי לגמרי, דרך אגב). מה שאני מנסה לומר פה זה שלכל דבר יש מינון. יש מינון לעקשנות, וחייב להיות מינון גם בחיזורים כי כשהם הופכים למעיקים, אז כבר קשה למצוא את הדרך חזרה.
אז מה עושים כשנתקלים בבחור כזה? מחפשים את הפרפר. תחושות הבטן שלנו הן אמנם עדיין לא משהו שאני מכירה שנחקר מדעית, אבל זה בהחלט משהו שאני מאמינה בו. אני מניחה שבפעם הבאה שזה יקרה לכן, תיזכרו בטור הזה, ובטח תצחקקו לעצמכן. רק טיפ אחד: אם הוא ישאל אתכן למה אתן מצחקקות - פשוט תגידו שהרגע נזכרתן באיזו בדיחה שהבחור שאתן יוצאות איתו כרגע סיפר לכן. זה בטח יעשה את העבודה.