לעוד כתבות בערוץ הנשים:
>> "הייתי בת ארבע כשראיתי לראשונה פורנו"
>> "עדיף שזה יהיה איתי מאשר עם זר בבית מלון"
mako נשים: מחכות לך בפייסבוק
"כמה שפחות צלקות שהיו לי - כך הייתי שווה יותר כסף"
פשעי המין בדרך כלל התרחשו בלוס אנג'לס, במקום בו אולפני קולנוע רבים הציעו הזדמנויות רבות לשילוב של ילדים בתעשיית המין בשנות ה-70 וה-80. אביה של רייבן איבד את עבודתו בתור מורה והיה אלים כלפי אחיה הצעיר, אבל כיוון שרייבן עצמה הפכה למקור הפרנסה העיקרי של המשפחה, אביה דאג "לטפח" אותה. "אבא שלי העדיף אותי כי הבאתי הביתה את הכסף וכלכלתי את המשפחה. הוא אמנם לא חסך באלימות כלפיי, אבל תמיד דאג שהצלקות והמכות לא ייחשפו, כי כך הייתי שווה לו יותר כסף".
ככל שהתבגרה, ערכה של רייבן בעיני המתעללים ירד והסרטים בהם נאלצה להשתתף היו אלימים יותר. רייבן למדה מהר מהוריה להמשיך באורח החיים המעוות הזה ולהכחיש כל דבר שנאלצה לעבור. "היום אני יודעת שזה דומה לאדם שסובל מהתמכרות לאלכוהול והוא מצדיק את הבעיה עם היגיון מוזר, כמו למשל: 'זה רק כמה כוסות'. אני זוכרת שאמא שלי הייתה אומרת דברים כמו, 'הם לעולם לא יזכרו את זה'. תמיד שכנעתי את עצמי שבטח הייתה להוריי כוונה טובה, שהם נאלצו לעשות זאת כדי שאעזור להם. אחרי הכול, זה שילם את המשכנתא שלנו".
עבור רייבן, ההשפעות הפסיכולוגיות שסבלה מהן כתוצאה מהתעללות היו רבות. מגיל צעיר היא החלה לחוות תופעת שכחה שנפוצה בקרב אנשים שחוו טראומה, ובה המוח מדחיק זיכרונות כואבים וגורם לקפיצות בזמן בזיכרון. "התחלתי להכניס דברים לתוך חדרים במוחי ואז הייתי אומרת, 'אוקיי, לא צריך את החדר הזה'", היא מסבירה. "כשאין אף אחד שיגן עלייך וזה ברור שאת הולכת לחוות משהו המוח שלך עושה את זה. בתור ילדה התנתקות זהו מנגנון הגנה, אבל בבגרות זה יכול להפוך לנכות".
למרבה הפלא, רייבן צלחה את לימודיה מבלי שאף אחד יבחין במה שעובר עליה בביתה. "הייתי מקבלת ציונים טובים, אז המורים חשבו שהכל בסדר", היא אומרת. "רוב הניצולים שאני מכירה שעברו התעללות קיצונית הצליחו מאד בבית הספר משום שזה היה המקום היחיד בחייהם שהיה מוגן". אולם, הייתה מורה אחת שהבחינה שרייבן ירדה במשקל. זאת משום אמה שנפרדה בינתיים מאביה של רייבן אבל המשיכה לתמוך בהתעללות, הפסיקה לקנות לרייבן מזון. "המורה שאלה אותי אם הכל בסדר והאם אני אנורקסית או בולימית ופשוט התחלתי לצחוק", אומרת רייבן.
רייבן לבסוף סיפרה חלק ממה שעברה לאותה מורה אבל התחננה בפניה שלא לדווח על כך. מה שהמורה כן הצליחה לעשות הוא לעזור לה לעזוב את הבית ולהשיג עבודה במסעדה כדי לחסוך כסף ללימודים באוניברסיטה. רייבן הצליחה לעזוב את הוריה, שינתה את שמה והתחילה לקבל טיפול נפשי. "הייתי בקבוצת תמיכה לניצולים מאונס וזאת הייתה עזרה גדולה משום שהייתי סביב אנשים שהחלימו מהתעללות. זה נתן לי פרספקטיבה למה שקרה לי. ראיתי אנשים שנשברו מחוויית אונס אחת ואילו אני נאנסתי על ידי מאות אנשים".
ברגע שהתחילה לקבל טיפול הכעס העצום שאגרה בתוכה כלפיה משפחתה פרץ החוצה. "לא יכולתי להאמין כמה אני כועסת עד שברחתי", היא מספרת. "הבנתי שזה אפשרי לקבל את החיים חזרה. התחלתי להעריך את החיים". אולם, היא מודה שתמיד תזדקק לעזרה נפשית כדי להתגבר על חוויות הילדות שלה. מבחינתה אהבה נקשרת לבגידה ולמרות שסקס אינו בעייתי עבורה - היא מתקשה לנהל מערכת יחסים אוהבת.
המחשבה שהורה יתעלל בילד שלו היא לא נתפסת
היום, רייבן היא בוגרת קורס לתיאטרון בובות בלונדון ופנתה לאמנות כדי לספר את סיפורה מבלי שהקהל יביט בה באופן ישיר ויגרום לה לחוסר נוחות. את חייה הבוגרים היא מנהלת במחשבה שילדים שחוו התעללות מינית צריכים לספר את סיפוריהם על מנת לגרום לאנשים להבין שלא מדובר בפשעים שקורים רק אצל מישהו אחר. היא עברה לבריטניה כדי ליצור את "הידד להוליווד" (Hurray for Hollywood), מחזה אוטוביוגרפי בו הילדים מיוצגים על ידי בובות, בעוד דמויות ההורים מוצגים רק עד קו המותניים מנקודת מבט של ילד. ההצגה שלה זכתה לשבחים רבים והוצגה בבריטניה, פולין וצרפת והומרה לסרט.
באופן מפתיע רייבן מספרת כי היא עדיין אוהבת את הוריה על אף שניתקה עמם את הקשר, ולטענתה גם הם אהבו אותה. "כשאני מקרינה את סרטון הקמפיין - אנשים שואלים בסופו כיצד הורים יכולים לעשות דבר כזה לילדים שלהם. אני אומרת להם שהתעללות היא לדורות. ההורים שלי חוו התעללות אז זה מה שהיה נורמאלי עבורם. הם היו בהכחשה. בניגוד לדור שלי לא היו להם הזדמנויות לטפל בעצמם כשהם היו צעירים. הם לא נולדו רשעים, הם פשוט היו פגומים".