כבר עשרות רבות של שנים שנשים, פעילות פמיניסטיות או כאלה שאינן, מנהלות שיח וירטואלי וממשי על זהותן. השיח הזה נעשה מתוך ניסיון להבנות זהות נשית אחרת, מורכבת. כזו שלא נולדת מתוך המבט החברתי הפטריארכלי המוכר, אלא מתוך תפיסת עצמי נשית – על מורכבותה הרבה.
בתוך השיח הזהותי הזה, מתרחש גם שיח על מיניות. מיניות נשית. השיח הזה, בגלגולו הנוכחי, במישור הישראלי, הגיע לשיאו עם צאת "ערות", ספרה של תמר מור סלע, שהביא למרכז השיח מונולוגים של נשים המשוחחות על גופן ועל מיניותן. הספר הזה הוא כמובן קצה קרחון של שיח עמוק, מרתק וחשוב שממשיך ומתנהל בזירות תרבותיות נוספות ומתבטא בשינויים ממשיים במציאות החיים של נשים בישראל, ביחד עם ירידת הבושה סביב מה שמתרחש בזירה האינטימית – זירה שמזמנת פעמים רבות גם אלימות, פגיעה ונזקים גופניים ונפשיים.
לשיח החשוב הזה מצטרפים לאחרונה קולות גבריים בארץ ובעולם, שרוצים גם – ובצדק. ספרו החדש של רון דהן, "מתעוררים", מביא לקדמת הבמה מונולוגים של גברים על מיניות. ובפרפראזה על המשפט הנהדר – "אישה מדברת זה (הכי) חשוב", עלי לציין שבעיני, גברים מדברים על נושאים מגדריים זה נחוץ וגם אם זה מגיע באיחור מה, יש לברך על זה.
ביום שישי בבוקר התפרסמו בידיעות אחרונות קטעי מונולוגים מתוך הספר. המונולוגים מרתקים, מביעים אלימות קשה, מושתקת ולחץ חברתי עצום שמופעל על כל גבר באשר הוא – לכבוש, לזיין. עם זאת, עורכי הכתבה בחרו להבליט ציטוט אחד, של הבמאי רון כחלילי, שמזוהה עם יצירות העוסקות בחקירת זהות מזרחית. אותו ציטוט שהוא חלק ממונולוג ארוך יותר (ואם לומר את האמת, מורכב ומעצבן לא פחות) אומר כחלילי כך: "פתאום לא הבנתי מה עשיתי עם אשכנזיות. מה שמזרחיות עושות במיטה, אשכנזיות לא ילמדו. מזרחית ידעה לגעת בי הרבה יותר מכל אשכנזייה שהייתי איתה. זה כמו לעבור למדינה אחרת".
על המהות העמוקה והבעייתית של המשפט הזה ושל חלקים אחרים במונולוג של כחלילי כתבה כבר ב2006 המשוררת יונית נעמן במאמרה "ידוע שהתימניות חמות במיטה: על הקשר בין צפיפות הפיגמנט לשם התואר פרחה": "התימניות חמות במיטה", אמר לי פעם מישהו בעל משנה סדורה. נאלצתי להתמודד עם ההפקר הכפול שלו נתון גופי ולהבין שאני פרחה בעל כורחי.... העניין שעורר הצבע שלי במרחבים לבנים גרם לי להצניע לכת.... לעיתים קרובות מידי התביישתי במשהו ולא תמיד ידעתי להגיד לעצמי על מה ולמה. בכלל לא רציתי להיראות. נאלצתי לגלות מהגוף שלי, מהכורח המעיק שסימן אותי במרחב כפרחה".
הוסיפה על זה מאיה רומן, מנכ"לית "פוליטיקלי קוראת", שאמירות מסוג זה, מלבד היותן מעליבות, גזעניות ומקטינות, גם מייצרות במרחב הפיזי סביבה לא בטוחה לנשים – כיוון שמתייחסות אליהן, שוב, ככלי לריצוי הגבר ותו לא וככאלה שמוגדרות על ידי הצבע שלהן, העדה שלהן או המקום בו נולדו.
אבל מעבר למהות העמוקה, כעורכת תוכן שמעוניינת לנהל שיח חדשני בנושא, לי הפריעה בעיקר הפרקטיקה: כאשר גברים מדברים על מיניות גברית, האם לא נכון עבורם לנהל את השיחה הזו ברפלקסיה עצמית? האם לא נכון עבורכם, גברים יקרים, להגיד שבמיטה אתם עשויים לפחד מסטריאוטיפים או בעצמכם, לבחור פרטנריות על פי מדדים כאלה, במקום לחלק (שוב) ציונים לנשים שונות? האם לא נכון יותר, עבורכם, לדבר על המיניות שלכם כאשר היא נפגשת במיניותו של האחר, במקום על מיניותה של האחרת במפגשה אתכם?
יש לציין שהמונולוג השלם אכן מעלה לפני השטח מורכבות מרתקת של יחסים בין המינים, בין המגדרים ובין הצבעים בזירה האינטימית. " ...פרטנריות אשכנזיות מגיעות עם סט של דימויים לגבי איך אני צריך להיות במיטה. הן מצפות לראות אדם שחור עם זין ארוך של שלושה מטרים, גוף שרירי משורג, שמזיין עשר שעות ברציפות בלי להזיע", מספר כחלילי בעצב ושם את האצבע על נקודה חשובה במערכות היחסים האינטימיות שלנו. מתי, מדוע וכיצד פוגשת הפוליטיקה שלנו את עצמנו. מתי, מדוע וכיצד הזירה האינטימית הופכת לפוליטית? אילו ציפיות נובעות מן המפגש הזה? ממה מושפעות הבחירות שלנו? מה עושה לנו נעים? מה מפחיד אותנו? כיצד נוכל להשתחרר מכבלים זהותיים, כיצד נוכל להשתמש בהם לטובתנו? כיצד נוכל לנוע על הציר המיני – המגדרי, העדתי, הזהותי, הפוליטי, מבלי להרגיש ככלים שממלאים את תפקידם בתסריט שהוכתב מראש – לא על ידינו? כל אלו הן שאלות חשובות שראוי שישאלו, אך מדוע, גם בספר שעוסק במיניות גברית, עליהן להישאל – שוב – על גבן של נשים?