בשישי בערב קיבלתי סמס מהוריי שאחד מקרובי המשפחה האהובים עליי נפטר. הוא ישב ברכבו וחיכה לבתו במקום האהוב עליו, מול הים. כעבור דקות ארוכות מצאו אותו כמה עוברי אורח ללא רוח חיים. דום לב חתם את הכל, והוא רק בן 64. סב טרי.
כל השבוע העסקתי את מוחי במחשבות מה אני עושה לא נכון. זה התחיל כשהשותפה שלי הביאה הביתה את הבחור המושלם, לפחות מבחינה חיצונית. להתוודע לאישיותו עוד לא ממש יצא לי. היא הציגה אותו בפניי, ומרוב שהייתי עסוקה מלהתפעל מיופיו ומגובהו אפילו לא טרחתי לקלוט את שמו. כן שמתי לב שאמרה לי שהוא גר ממש בקצה הרחוב שלנו. לא יכולתי שלא לתהות – למה היא ולא אני?
מסתכלת לבדידות שלי בעיניים
כשאני מדברת על השותפה, אני חייבת לציין שהיא אחת הבחורות שהכי פחות הערכתי בחיי. מעולם לא מצאתי נושאי שיחה משותפים עמה, אני – שמסוגלת לנהל דיאלוג עם הטפט שמונח מולי. ידע כללי הוא ממנה והלאה, ספרים לא תמצאו בחדרה, אלא אם כן מחשיבים את "הסוד" ואת "סטודיו סי – כל התרגילים" לחומרי קריאה ראויים. מה שנקרא פנים יפות ללא כיסוי. אתם יכולים רק להבין את מידת העלבון הצורב שעלה בגרוני כשהעדיף אותה על פניי. העניין הוא, שהוא לא באמת פגש בי אי פעם. התחלתי לחשוב אם זו אני שסטיתי מהמסלול - האם הייתי בכלל מבחינה בו לו היה חולף על פניי ברחוב?
אולי העובדה שאני לא באמת עובדת בזה כמוה היא שעושה את ההבדל. השותפה שוהה ימים על גבי לילות באתרי הכרויות ובפייסבוק, עד כדי כך שלו היו מקבלים על זה משכורת היא הייתה יכולה לבנות לעצמה קוטג' קטן בארסוף. אני, לעומתה, מבלה יותר בחברת עצמי, הסדרות האהובות עליי, קומץ חברות והרבה אלכוהול, מוזיקה וספרים. אה כן, וקצת סקס מזדמן עם איש אחד שגרם לי פעם לראות את אלוהים, ומאז אני לא מפסיקה לבקש ממנו שיראה לי שוב. ושוב.
יש משהו מפחיד בלהתבונן לבדידות שלך בעיניים ולהחליט שממש טוב לך, שאת לא ממהרת לשום מקום. יש משהו מצמית באבחנה שאולי טוב לך מדי; כי פתאום ביום בהיר אחד המכה עשויה לנחות לך הראש, ואת עשויה למצוא את עצמך רגילה מדי. לא רעבה יותר, מפסיקה לחפש.
אנחנו לא מפסיקים לבקש אישורים. מהמורים, מההורים, מהבוס. גם אני הייתי צריכה אישור כזה, אישור שמוכיח לי שהכל בסדר איתי. שלא באמת התייאשתי, שעדיין יש בי רצון וכמיהה ושאיפה להקים תא קטן ולהעמיד לפחות איזה דור אחד קטן אחריי. כיון שחברותיי הטובות לנצח יהנהנו ויסכימו שאעשה מה שטוב לי ושזו רק תקופה שתעבור, נזקקתי לבעל הסמכה שיחבוט בי. רציתי מישהו שיגיד לי את כל האמת המרה בפרצוף, ללא רחם. שלא יהיה בעדי אלא נגדי, שיעיר אותי מתרדמת החורף שנחתה עלי לפתע.
עוד אשוב אל הכביש המהיר
כשהגעתי אליה, לפסיכולוגית הוותיקה שלי, השתמשתי במטאפורת הכביש המהיר. לפעמים אנחנו סוטים לרגע מהכביש המהיר אל דרך עפר עם קצת טרשים, מהמורות ודרדרים, ושוכחים איפה ירדנו ואיך עולים בחזרה. שוכחים את הדרך שבה בעצם נועדנו לנסוע, ונשארים במסלול הלא נכון אליו הידרדרנו בטעות מתוך כוונה לסטייה זמנית בלבד. במילים אחרות, ביקשתי עזרה, ישועה, אי-אישור.
אחרי שסיימה להקשיב, היא אמרה לי משהו שהפתיע אותי. "חשבת אולי על זה שיש לנו שני נתיבים בהם אנו יכולים לנסוע במקביל? יש את האוטוסטרדה, ה-Hi Way, המסלול הנכון והבריא על פי תכתיבי החברה, זה שבו את כביכול אמורה ורוצה לנהוג. אבל יש גם מסלול נוסף במקביל, אישי שלך, גם אם את מכנה אותו כביש עפר, וכרגע את כנראה אמורה לנסוע גם בו במקביל, כי הוא עושה לך ממש טוב ואת מקבלת ממנו משהו נוסף: את מקבלת ממנו עצמאות, לומדת הרבה על עצמך, מתפתחת וצומחת. זה לא אומר שירדת לחלוטין מהאוטוסטרדה או שלא תעלי עליה שוב".
_C.jpg "נהגת")
כשהלכתי ללוויה, הדברים שלה המשיכו להדהד לי בראש. אנשים בכו כמה הוא היה אהוב, מלח הארץ, מלך היישוב. איך החיים לקחו אותו ביום בהיר אחד, מול הים, לצלילי אריק איינשטיין, עם עיתונים פרושים לצדו ברכב.
צדקה הפסיכולוגית. החיים האלה קצרים מדי. ושקרנים. ומהתלים בנו. ובכל רגע הכל עשוי להתהפך. בשניות. לא עדיף אם כך שנדע לפחות שחווינו ועשינו ולא החמצנו? שגם אם סטינו מהכביש המהיר, זה רק זמני ועוד נדע לשוב אליו?
You can go your own way. הייתי בת 6 או 7 כששמעתי את השיר הזה לראשונה. כמה הם צדקו הפליטווד מק האלה.
מוקדש באהבה לפרידמנים: http://www.youtube.com/watch?v=gjh5M-PuBRs