לפי כחודש בערך, בעודי מבצעת גיחה תמימה של שבת אחה"צ במראה נון שלנט ונטול איפור, קרה הבלתי ייאמן: בחור רדף אחריי לרכב. בחיי. הזמנתי לי טייק אווי, מעין מנהג רווקות-של-שבת שאימצתי, עמדתי על הדלפק ועלעלתי בעיתון היחיד שלא פינקתי את עצמי בקנייתו בשישי, ואז זה קרה.
למקום נכנס סוג של בחור סופר קול, עטוף מעיל עור ונראה כמו הפונז מהפי דייז. ניסיתי נורא שלא ללטוש מבטים, כדי שיראה שמדובר בבחורה סופר קולית כמוהו. למרות שקראו לי לדלפק והתבאסתי על יעילותם של עובדי המטבח המהירים, המשכתי לעלעל בעיתון. אחרי שסיימתי לעבור על כולו פעמיים, לא נותר לי אלא לפלס את דרכי לרכב, מובסת. למה הם אף פעם לא רודפים אחריי לאוטו?
נישק, סימס - ונעלם
יצאתי מהמקום והעפתי מבט אחרון להשלים עם מר גורלי, ואז הפונז יצא וניגש אלי. מקרוב הוא היה נראה לי דווקא פחות מצודד, פחות פונז וקלוני ויותר כמו החזאי של ערוץ 1. תפסיקי להיות כזו, נזפתי בעצמי. בסוף תגמרי לבד. בכולנו יש פגמים.
כעבור חמש דקות ועשרים שאלות, רובן ככולן מכיוונו של הברנש, הפונז לקח מספר טלפון. למחרת נקבעה ארוחת ערב. במהלך פגישה די מוצלחת בת שלוש מנות, ארבע כוסות יין ושיחת נפש מעמיקה, המשכתי להיות מסוקרנת. סוף-סוף, חשבתי לעצמי, בחור אינטליגנטי שמחובר לרגשות שלו. לא קל למצוא כאלה בעיר הזאת.
אבל בכוכבית ולמען גילוי נאות עלי לסייג, ולומר שלא התעלפתי בפגישה. נכון, הוא היה בסדר. קצת טעון מדי לטעמי, אבל בגיל 35 את מוכנה להבליג ולתת הזדמנות אמיתית מכל הלב. הפגישה סך הכל הייתה חיובית, ונתתי צ'אנס.
נפרדתי ממנו על מפתן ביתי אחרי שהתעקש ללוות אותי ולהדביק לי נשיקה ארוכה ללילה. אמר שנהנה מאד, שהיה לו כייף. "גם לי" חייכתי בעיניים בורקות מלאות ציפייה, כי חיזוק חיובי זה חשוב. לא שכח לסמס גם "לילה טוב". וזהו. לא שמעתי ממנו יותר.
כעבור יומיים תהיתי בסתר לבי מה עלה בגורלו. אולי בכך זאת משהו נורא קרה, והוא נדרס על ידי משאית? לסמס שדרש בשלומו הוא טרח להשיב, ענה ששלומו מצוין ושהוא עסוק, ואפילו התעניין בשלומי. אם יש דבר או שניים שהספקתי ללמוד בחיים האלה, זה שכשבחור כותב 'עסוק', הוא לא ממש עף על ההזדמנות לפגוש אותך שוב. נו שויין, חשבתי, פחות אחד. יאללה נקסט.
מה קרה ל"זו לא את, זה אני"?
לא אשקר, כן ערכתי לעצמי חשבון נפש נוקב. ניסיתי לפשפש ולהיזכר - אולי אמרתי או עשיתי משהו מפליל או לא נשי? אולי לא שידרתי מספיק עניין, או גיליתי יותר מדי? לא הצלחתי לאתר טעות פטאלית שנעשתה מצדי במהלך הערב. יותר מזה: גם בניתוח מאוחר, עדיין סברתי שכל הסימנים הצביעו על עניין גובר מצד הבחור.
ככל שנקפו הימים הבנתי שלא ישוב עוד לעולם. תהיתי עם עצמי מה גורם לבחורים להתפייד כאילו בלעה אותם האדמה? מדוע הם לא מסוגלים להתמודד, ולבשר לבחורה בעדינות שהיא לא בול לטעמם או שהפגישה לא התרוממה? הרי קיימים אינספור תירוצים דיפלומטיים כדי לצאת מזה טוב ולא להעליב.
אבל בינינו, למרות שבדרך כלל אנחנו מעדיפות לחשוב על עצמנו כעל בוגרות שיודעות לסיים יפה, גם אנחנו חוטאות לא פעם בהיעלמות, רק כדי להימנע מעימות. אין ספק, זה מאד מביך כל העסק הזה - ואם ניתן להתחמק משיחה לא נעימה, אז למה בעצם לטרוח? בואו פשוט נתפייד. הצד השני כבר יבין בעצמו.
אלא שהשבוע קרה משהו מפתיע, וקיבלתי אות מן המתים. השאלה "מה שלומך..?" הופיעה על הצג, והייתי כחולמת. חדוות הניצחון, ניצחון האגו שנסדק, היא מתוקה ומפנקת. אומרים שהכדור הוא עגול ושהגלגל מסתובב? אני רק חייכתי לעצמי וסימסתי חזרה: "שלומי מצוין. הייתי קצת עסוקה".
