השבוע ישבתי עם חברתי הטובה מ' לצהרים של שתי חברות בשמש המפנקת של שוק הפשפשים. מ' שלפה לנגד עיניי עוד הזמנה ליומולדת חמש של בן של זוג חברים שלה, ואני ישבתי, האזנתי לה, גלגלתי עיניים ונאנחתי בהבנה.
בשבילכן זו מסיבה, בשבילנו שואה
מתי כל זה ייגמר? מתי מישהי מאתנו תאזור מספיק אומץ לצעוק שמספיק? מספיק עם כל ההזמנות המטופשות לבריתות/ בת המצווש/ חגיגות השלוש להיווסדם של הזאטוטים שהחלטתם להעמיד. קבלו מבזק: זה לא באמת מעניין אותנו. האמת המרה היא, וסליחה מראש מכל חברותיי הנשואות פלוס שלושה, שלא באמת אכפת לנו מכל זה. אנחנו שמחות בשמחתכן ומתות על הילדים שלכן (לפחות על אלה שלא מפריעים לאמא לדבר עם חברה שלה בבית הקפה), אבל, איך לנסח זאת בעדינות, היינו שורדות בכייף גם ללא הזמנות לאירועים המסעירים האלה.
כשאת מגיעה לפרקך, כלומר לגיל 30, כל אירוע שאינו נושק במישרין לעולמך הפנימי והעשיר, קרי קריירה או דייטינג, אינו באמת רלוונטי; ולכן בעוד אתן לא מקדישות דקה לשיקול דעת, ומזמינות אותנו לכל הנפצה חדשה פרי עולמו של הזאטוט, עבורנו מדובר בתיק.
אתן קוראות לזה מסיבה - אנחנו קוראות לזה שואה. תתפלאו לשמוע, אבל לעתים אני מוצאת את עצמי מתפללת חרישית שתיפול עלי איזו לבנה ותגאל אותי מהאירוע. כן, עד כדי כך זה חמור. עד כדי כך שהייתי מעדיפה לסעוד קשיש בבית בכפר מאשר לפהק בעקביות בזמן הכנסת העוגה והליצן.
אפילו כשחגגתי לעצמי יומולדת זה מכבר, אני לא זוכרת שעפתי על עצמי ברמה כזו. ואני בטח לא זוכרת שעפו עלי: אני זוכרת רק שהיה רגוע ובינוני, שלא לומר שליו להחריד, ולכל האימהות היה צריך לבשר כשבועיים מראש על מנת שימצאו סידור הולם שיכשיל מבעוד מועד את התירוץ הלא קביל, שהרבה נוטות ומתעקשות להיאחז בו, "אין מי שישמור. זה ערב הפוקר שלו".
חיסכו מאיתנו, למען עתיד החברות
מ' העלתה בפני נקודה כואבת נוספת: ביום הולדתה שלה היא זכתה למתנה ייחודית ויוצאת דופן במינה מחברתה הנשואה פלוס, הטורחת להזמינה לכל פיפס והגה שהילד מוציא: כלום ושומדבר. "מה קרה?" קוננה מ', "יום ההולדת שלי כבר אינו חשוב או ראוי לציון מספיק, כדי שיזכה להתייחסות?".
האם אנחנו שוות פחות מכן, רק כי לא עמדנו בקצב ועשינו את המוטל עלינו בזמן הנכון? האם בגלל העובדה שטרם התעברנו והשרצנו, לא נזכה יותר לקצת חיבה ויחס חם? תלוש לזארה, נניח? הרי תמכנו, פרגנו והיינו שם אתכן לאורך כל הדרך; הרעפנו מאות שקלים כשהתחתנתן, כולל מסיבת רווקות פלוס חינה פלוס אפטר פארטי ושבת חתן. כשנולד הילד הראשון – גם. כנ"ל בשני. אז מה ביקשנו סך הכל? מה כל כך קשה בלפרגן קצת בחזרה?
אז בקשה אישית חברות. ואנא מכן, אל תיעלבנה. אני אומרת את זה רק בשביל שהחברות בינינו תאריך ימים ותמקסם את רגעי הפאן: חסכו מאתנו. נשבעות שלא נפגע. גם לא נציק לכן בשאלות כמו "אז איפה התמונות מהאירוע?" או "אויש אני מתה לראות איך הקטן הוקף בכל שאר הילדים עם הזר החמוד ותוף מרים". לא נשאל, לא נסתקרן. אפילו לא ננסה לדמיין איך היה. אבל דעו, על הזמן שכבר השקעתי תצטרכנה לשלם בבוא היום: אני נשבעת, כשיהיו לי זאטוטים משלי, אתן כל כך הולכות לקבל הזמנה לכל שיהוק שלהם. אני את חלקי כבר תרמתי, יום יבוא ויגיע תורכן.
*ותודה למ', שלא חסכה ממני את רחשי ליבה ושיתפה אותי בסוגיה המעיקה הזו.
