תמיד שושבינה, לעולם לא כלה
שיהיה ברור: לא הייתה מעורבת כאן הכחשה או מרמור על מר גורלי, גם לא שאלות כמו "מה עשיתי רע שגרם לחיים האלה לחייך אליי פחות ולאלת המזל לשכוח אותי בתור לבעל הנכסף?" ממש לא. תמיד האמנתי שלכל אחד יש את הנתיב שלו בחיים, וכל מה שרציתי עבור אחותי שיהיה לה מושלם.
אנחנו מאד שונות באופי, ובכל זאת - היא האדם שהכי קרוב לי בעולם. בעשור האחרון נהיה בינינו בונדינג שקשה להסביר אותו. לפעמים יש צעקות, מריבות, חילוקי דעות וטריקות טלפון. הרבה פעמים אנחנו לא רואות עין בעין ויש לנו תפיסה שונה לחיים. אבל אם יש מישהו בעולם הזה שמסוגל לגרום לי להסתגר בחדר, לנתק סלולארי ולייבב בדמעות, זו היא. ולכן גם פרגנתי כל כך, ושכחתי מכל הצרות שלי. מכך שאני ודאי מצטיירת בתור הכבשה השחורה במשפחה, זאת שכשלה בלארגן לעצמה את החיים, תמיד שושבינה, לעולם לא כלה. במקום התעסקויות במחשבות כאלה, ארגנתי מסיבת רווקות לתפארת, וחשבתי לעצמי שאני מעל כל זה – מעל צרות העין, מעל הפחדים של מה יגידו עליי במבט של רחמים בעיניים.
"עכשיו רק צריך לדאוג שלא תגיעי לבד לחתונה"
אבל אז זה קרה, בזמן נסיעה לטיול בצפון עם אחותי והארוס שלה. בדרך חזרה, הוא פתאום אומר לי: "אז עכשיו רק צריך לסדר אותך, למצוא לך בן זוג עד ספטמבר. ככה שלא תגיעי לבד לחתונה". הבטתי במושב האחורי, ומצאתי רק את עצמי שם. פתאום הבנתי שהוא אומר לי את מה שכנראה כוולם חושבים. ובמיוחד מה שהמשפחה שלי חושבת. וככה, בלי שהוא התכוון, הוא הטיל עליי צלצול השכמה עצבני.
זה לא היה דבר שהעסיק או הטריד אותי ביומיום. אף פעם לא הייתי טיפוס של דד ליין. זמנים רק מלחיצים אותי וגורמים לי לעשות עבודה פחות טובה. אני מהטיפוסים שצריכים להרגיש שסומכים עליהם ונותנים להם יד חופשית "כשתרגישי מוכנה, תגישי לנו את העבודה בבקשה. או את המבחן. או את בן הזוג". כזאת אני. אפילו ההורים הפולנים שלי הבינו זאת לפני שנים טובות, הפנימו ולמדו לא להציק. אין בזה חן. והלחץ הזה לא באמת תורם להשגת תוצאה משביעת רצון, להפך.
אבל היה משהו בכל זאת בגיסי לעתיד שגרם לי להיבהל. הרגשתי נזופה. כאילו נחתה עליי משקולת בכובד מאה טון על הראש. וזה רק המשיך לנקר לי בראש מאז אותו יום. הפנמתי והתחלתי לעבוד. חשבתי לעצמי שאין סיכוי שממרום שנותיי אגיע בגפי לחתונה הזו - ויהי מה. כך קרה שמצאתי את עצמי, כנראה בתת תת תת המודע, במעין מרדף עצבני נגד השעון. נרשמתי לאתרים, עשיתי וישים אצל כל החברות, כולל אצל הבעלים שלהן, יצאתי לדייטים כאילו אין מחר. פוצצתי את יומן פגישות הערב שלי עד שלא נותר בו מקום להכניס סיכה. הייתי מיואשת. לא טובה במצבי לחץ. כבר אמרתי?
בסוף, כמה צפוי, לחתונה באתי לבד. עם כל החששות, הפחדים והאימה. ניסיתי לשמוח ושמתי הכל בצד. רציתי להיות שם בשביל אחותי התינוקת, ולא להתעסק באבל הפרטי שלי או במה כולם חושבים. לא אשקר - גם אלכוהול תמיד עוזר להפגין אופטימיות בציבור ולפזר חיוכים לכל עבר. ואני גאה לומר שנראיתי טוב. טוב עד כדי כך שאבא שלי לא זיהה אותי. רקדתי ושמחתי והייתי מוקפת חברות טובות, חתיכים ובעיקר זוגות לרוב.
"אחח.. אם לא היית אחות של ניר, כבר מזמן הייתי מתחיל איתך"
לא הרגשתי בת 34. לעזאזל, אני גם ממש לא נראית בת 34! ובכלל, אומרים ששלושים זה העשרים החדש. ואני האחרונה שתתווכח. ובדיוק אז קרה משהו נפלא. ניגש אליי בחור. ולא סתם בחור. אחד החברים הכי שווים של אחי הצעיר. איזה ילד חתיך והורס, שרק מלאו לו 27 אביבים. עפתי באוויר. הוא לא טרח לשאול לגילי, ואני לא טרחתי לנדב פרטי מידע. כל הערב הוא פלירטט איתי, נצמד אליי, הצחיק אותי כל כך, ונשביתי בקסמו. על אף האלכוהול, הייתי מספיק חדה להרהר על כמה חבל שאני לא שבע שנים צעירה יותר. אבל לערב אחד, שמח במיוחד, שיתפתי פעולה ורקדנו צמוד כל הערב. היה לי ברור שלמחרת הוא ייעלם אבל באותן שעות קסומות זה לא ממש הזיז לי.
אני זוכרת את המשפט שלו כשאמר: "אחחח, אם לא היית אחות של ניר, כבר מזמן הייתי מתחיל אתך.." ואת התשובה שלי: "אם לא היית חבר של ניר, כבר מזמן הייתי מתחילה איתך גם". הוא באמת היה מקסים. אולי זו חדוות הנעורים שמזכירים לך שאת עדיין מושכת גם כקוגרית בפוטנציה, אולי זו השובבות והאופטימיות הנצחית, כי מה שאת כבר יודעת על החיים, הוא עדיין לא גילה. אבל הוא בהחלט עשה לי את זה. ואת הערב כולו.
זה מדהים איך התחלתי את הערב הזה. עם אותה תובנה כואבת וציפייה רועמת מצד כולם שעל הבכורה תמיד רובצת חובת ההוכחה. המינימום שנדרש ממך הוא להביא חתן לפני אחותך הקטנה. אבל באותו ערב הזוי קרה משהו טוב, והבנתי כמה דברים לגבי עצמי. הבנתי את מה שתמיד ידעתי: שגיל זה שטויות, והוא בעיקר בראש שלנו. כי מה שבאמת חשוב הוא מה אתה משדר לעולם. ואם רק תשדר שאתה ממש אבל ממש צעיר, ואוהב את זה, ומרגיש כזה, ועדיין אטרקטיבי בעיני רוב הבריות. כנראה ששעון ביולוגי הוא בולשיט אחד גדול. ולחץ הוא אלמנט מיותר.
כי הנה תראו - באותו ערב היה בחור אחד צעיר ומשגע שנמשך לרוח. ואולי גם לישבן המעוצב שלי. שני דברים שאין להם גיל.
מוקדש באהבה לאיתי הפרסי.