תקופות של חגים, ופסח ביניהם, תמיד מזכירים לי התחדשות. פריחה. אביב, התחלות חדשות. אבל בזמן שבחורות אופטימיות ברחבי העולם מחבקות את ארוחות החג המשמימות ולובשות חיוך של "הכל ממש בסדר וכיף לי בחיים", אצלי תמיד תקלקל את הכיף איזו דודה או אחות של סבתא, שתנעץ בי מבט של רחמים ותשאל אותי את השאלה השנואה על הרווקות של כל הזמנים: "נו, ומה איתך? יש לך מישהו?".
תמיד תמהתי מה גורם לאנשים לשאול את זה. האם זה מגיע ממקום של התנשאות, או אולי באמת מעניין כן? מה שבטוח, מעולם לא יצא לי לשתול את הדודה במקומה, להחזיר לה באותו משקל ולהתעניין מה איתה, איך חיי המין המיובשים שלה עם בעלה ואם לבת הגרושה שלה יש כבר מישהו. במקום זה, הכי טוב שאני מצליחה להוציא זה רק הנהון לשלילה חלש והרכנת ראש.
נו, אז מה חדש אצלך? יש מישהו?
מה זה ה'יש לך מישהו' הזה, שאומרים למי שידוע שאין לה אף אחד, ושגם לא נראה כזה באופק? לא ברור לכן שזה סתם מרגיז, משפיל ומעצבן? על שום מה הצורך הבלתי נשלט הזה בשאלה מהולה בצער בעיניים? הרי ברור שזה לא בשליטתנו, אם יש לנו מישהו או אין לנו. אם זה היה, הרי שהיינו לוקחות אותו עכשיו איתנו לווגאס במקום להתארח בקיבוץ הדלוח שלכן.
מדי שנה אני מנסה לחמוק בכל דרך אפשרית מההתייצבות אל מול הברקודות, שרק מחכות לרגע ההתעללות בגווייה. בשנים בהן הייתי דיילת, הייתי קובעת חודשים מראש טיסות שישאירו אותי בליל הסדר רחוק מאוד מכאן. אולי רק הפסח הזה הן תצלחנה לשלוט בעצמן, ולהיות קצת יותר מקוריות? אולי השנה הן תמצאנה איזו חמלה בליבן, ותחסוכנה ממני את כל העצב הזה?
זוגות-זוגות ומשפחות-משפחות, עם או בלי ילדים, כמו בתיבת נח הם מתייצבים לערב החג. סוקרים אותך במבטיהם: האם שמנת, האם רזית, האם נוספו לך קמטוטים ליד העיניים. האם יש לך סיפור חדש ומסעיר בחיים שאת מעוניינת לחלוק. מאחר שהשיממון בחייהם האפרוריים שולט ועולם כמנהגו נוהג, את חשה עצמך כמכהנת על תקן מופע אמן אורח מחו"ל; אלא שלמעשה את נמצאת בין הפטיש לסדן.
מצד אחד, אם תעשי בטעות פרצוף של לא מרוצה, מיד יעלו עלייך ויבינו שאת לא ממש מאושרת ממצבך הנתון, ומהעובדה שלא, אין לך מישהו. מצד שני, למי יש כוח לחייך כבובת חרסינה ייצוגית במשך כל הערב ולהתפאר בסיפורי כיבושים? וכך, כמדי שנה, אני מוצאת את עצמי מודה לבורא עולם – על שברא את האלכוהול. שהרי אין שילוב מנצח מזה: קריאת סיפור שאינו נגמר ושירת מיני גרסאות של שירים שאינם נגמרים, כאשר תוך כדי, בו זמנית ובמקביל – אפשר לשאוב כוסות שלמות של יין אדום.
השנה החלטתי שזה לא באמת יזיז לי. אני לא אתן לשאלה האידיוטית ולהבל הפה של הדודות חסרות הרחמים להפיל את רוחי, לא ולא. השנה אני מתכננת להתהלך זקופת קומה ולא חפוית ראש, לחנחן בנון שלנט, וכשתגיע שאלת ה"מה קורה בחיי האהבה שלך?" - להשיב בקור רוח ועם מבט מזוגג ושיכור בעיניים, "הכל משגע. מבטיחה לעדכן".