השבוע חברה חלקה איתי מאורע שקרה לה. אותו מאורע החזיר אותי אוטומטית שלוש שנים אחורה, עת יצא לי להתרועע עם גברבר מסוג מסוים. שותפות הגורל עדיין הכאיבה לשתינו על אף השנים שחלפו מאז, וגרמה לנו להסתכל על התופעה הנלוזה דרך מבט מפוכח- אך לא רחום.
הכל היה מושלם כמו תמיד. הוא בא אליי בלילה. התנשקנו ארוכות, נגענו, מיששנו, ליטפנו, התגעגענו. היה לי כיף כשהייתי איתו. גם כשידעתי שזה רק סקס ושזה זמני לגמרי. עדיין. היה לי כיף לדבר אתו, לחלוק אתו, לצחוק אתו ולהצחיק אותו. היה לי כיף כשהוא בא אליי באישון לילה, מבלי שאף אחד יודע. ולפעמים גם היה לי טוב כשהלך.
זה התחיל רגיל. ישבנו במרפסת, עישנו ושוחחנו. לאט גם גלשנו למיטה. התחלנו להתפשט, לא לפני שעשיתי לי ולו מופע קטן משל עצמי. כמה מינית הרגשתי בערב ההוא. כל כך רציתי אותו. נהניתי להתפשט מולו, לגרות אותו, להסתכל עליו מרייר ורוצה. שעה ארוכה רק שכבנו, עשינו סקס מטורף כמו בפנטזיות. דיברנו מלוכלך. רציתי שיטנף אותי.
"לא חלפה דקה אחרי שגמרנו והוא קם להתלבש"
זו הייתה חוויה כמעט על חושית. הוא לא הפסיק לרצות אותי, לשתף פעולה בהתלהבות ומסירות, לענג כל כך מדהים וטוב כל חלק וחלק כמו שרק הוא ידע לעשות לגוף שלי. ואני עפתי רחוק-רחוק, והייתי במין עננה צבעונית מטורפת שלא רציתי לרדת ממנה. הטיסה הזו למרחקים ארוכים עלתה על כל מה שלמדתי בעבר.
בכל פעם מחדש נדהמתי לגלות לאיזה גובה אפשר להמריא. בכל שיעור חשבתי להשאיר אותו כשיעור האחרון, כזיכרון הכי מתוק בעולם, שלא יתקלקל. שחלילה בפעם הבאה יהיה פחות טוב, וזה יהיה הטעם שגם יישאר.
רציתי שייהנה, שיעוף כמוני, רציתי לספק, לענג, להטריף. ואז זה קרה.
לא חלפה דקה אחרי שגמרנו ביחד, והוא קם להתלבש. שקשק במפתחות, תר אחר המכנסיים והז'קט שלו, ואני רק נותרתי להביט בנעשה. לא אמרתי כלום, כאילו רציתי לבחון אותו, לראות אם הוא יחזור בו מעצמו מבלי שאאלץ להגיד זאת מפורשות. בתוך תוכי ידעתי שאם הוא קם להתלבש עכשיו ויוצא מהדלת, זה נגמר. זה הסוף של שנינו. אני לא רוצה יותר ולא יהיו עוד מפגשים.
ובכל זאת, לא עמדתי בשתיקה הזאת שלי. פחדתי להפגין חולשה, ובכל זאת אזרתי אומץ ולחשתי "אתה מתלבש?". הוא צחק ואמר "מתלבש? לא. רק מחפש לבדוק הודעות בנייד".
אז הוא חזר למיטה, והמשכנו לדבר דקות ארוכות. כמה היה לי נוח להאמין שהוא לא באמת קם ותכנן ללכת שנייה אחרי. כעבור זמן מה, שיחה מגניבה וסיבוב נוסף, הוא הודה שאכן התכוון ללכת קודם.
כל הדם קפא אצלי בבת אחת. קיללתי בשקט. למה הוא לא המשיך באותו קו של שקר שכבר קניתי? הרי כל כך היה לי קל להאמין לו שהוא לא באמת עושה לי את זה שוב. הרי הוא כבר מכיר אותי כל כך טוב, ולא פעם שיתפתי אותו בתסכול הגדול שלי סביב הרגע הנפיץ הזה שבו קמים והולכים. יותר מפעם אחת טרחתי להסביר לו שזה לא פוליטיקלי קורקט לעשות את זה, שככה לא מתנהגים. והוא בכל זאת עשה בדיוק את זה: גמר, קם, הלך.
ואני לא עשיתי דבר מלבד לשבת, לשתוק ולהלקות את עצמי. "מה את עושה? למה את ממשיכה להיפגש עם האיש הזה?". הדלקתי לי סיגריה, וקיללתי כל כך. העלבון המשיך לצרוב לי בגרון.
תודה רבה, היית אדירה, ביי ביי
אין דבר שמרגיש יותר נורא מתחושת הטישיו המשומש, זה שמושלך אחרי שמימש את ייעודו הפונקציונלי ואין עוד צורך בו. "תודה רבה, היית אדירה, היה על הכיפאק כתמיד, ביי ביי". פניית הפרסה החדה הזו בין הרגע הכי אינטימי וקרוב, לקילומטר שמפריד בינך ובין האיש הזר הזה שהרגע גמר בתוכך. לא הבנתי אז איך אדם מסוגל להסתכל לך לתוך האישון של העין, זה שמתרחב כשהוא עושה אתך אהבה, ושנייה אחר כך פשוט מפסיק ושוכח להתבונן. הרגשתי שקופה. וזו ההרגשה הכי שורפת בעולם. להרגיש כמו חפץ או כלי קיבול. עד הפעם הבאה.
שלא תטעו – אני לא ילדה ולא תמימה. לצערי הכרתי לא מעט גברים שעשו את זה מבלי למצמץ, וגם אני לא פעם גמרתי והלכתי. אבל חודשים של מפגשים רנדומליים איתו גרמו לי לחשוב שבכל זאת זה אמור להיות אחרת. גם אם בזמנו היה ברור לשנינו שזה לא נצחי ושזה רק סקס. אבל זה לא היה רק זה, אלא הרבה מעבר. ולעזאזל, זו הייתה הבקשה היחידה שלי ממנו: לתת לנו עוד כמה רגעי חסד. וזה בדיוק מה שניסיתי להסביר לחברתי הטובה. שזה מקום רע, רע, רע להיות בו. כי היא לא אמורה לבקש את המקום שלה - היא אמורה לקבל אותו באופן טבעי. והיא לא אמורה לבקש שייראו אותה - זו אמורה להיות ברירת המחדל.
אני בטח מגזימה, הא? הרי לכולנו ברור מה מטרת המפגש. ועדיין אני לא יכולה לוותר על הסופים. על הפרידות. כנראה שצריך ללמוד גם את זה: איך עושים את זה נכון, בלי להשאיר פצועים בשטח. כי בסופו של יום, זה הטעם שנשאר בפה. וכל מפגש יכול להיצרב בזיכרון כמקסים או מיותר.
וכדי להשאיר לנו טעם מתוק של עוד, אנחנו צריכות לפחות עשר דקות שתעניקו לנו מזמנכם. ולו רק בשביל שלא נחוש פאתט. כי על אף הסקס המשובח ושרשרת האורגזמות, בסוף בסוף, אנחנו גם בני אדם.