"אז את שומעת? אני חייב לקום מוקדם בבוקר"
זו הפעם הראשונה שהתוודעתי ל"שיטה" שלא פלא שהיא עובדת יפה דווקא בעיר בה מרוכזים באותם מטר על מטר ערב רב של רווקים ורווקות: עכשיו אני רוצה סקס ועכשיו זה יקרה. זו גישה ישירה שדי התאימה לי, בתור אחת שאף פעם לא הצטיינה בלהיות פוליטיקלי קורקט - אולי כי אני פועלת יותר מהליבידו שלי מאשר מהראש. (באמת הודיתי בזה הרגע?)
כאחת שגדלה על הסרט הצרפתי "שגעון של מסיבה", התחלתי את היחסים שלי עם המין הגברי בתפילות אינסופיות לבחור מתוק, שיבחר בי מכולן ויהפוך אותי לזוגתו הקבועה מעתה ועד עולם. והליבידו? מי חשב על זה כמשהו נפרד מכל החבילה הזו?
אלא שאז המציאות נתנה לי כאפה מצלצלת שהבהירה לי שלחיות ב"שגעון של מסיבה" זה, ובכן, לחיות בסרט. ועוד אחד צרפתי. הסיפור שלי דווקא התחיל טוב. פגשתי את הבחור הזה, מהחלומות, והתמסרתי. חשבתי שזה יכול להביא אותנו לאנשהו. אבל אז, דקותיים אחרי שגמר, הוא קם לכבות את המוסיקה, וזרק את המשפט הקלישאתי: "אני חייב לקום מחר מוקדם לעבודה". קצר, לקוני, פשוט.
זה היה הפינאלה של הסטוץ הראשון שלי. שום טלפון. אין קול, ואין מתקשר. וברגע, בהינף תחתונים – הגבר שלי מהחלומות התפייד. אם הייתי יכולה לאסוף את כל הזעם שקיים בבנות העולם על טלפונים שלא הגיעו ביום למחרת ועל גברים שגמרו והלכו – הייתי יכולה להפציץ את כור הגרעין בעירק. החוויה הזאת גרמה לליבי להיסדק אבל גם להתחשל. לחוויות הבאות שלי כבר ניגשתי בזהירות רגשית גבוהה יותר, אם כי מבחינת הליבידו - שם לא הרגשתי צורך לרסן את עצמי. להפך.
"אתה מדליק אותי ואני אותך? יאללה בוא"
והנה אני בעיר הזאת, קולטת שכל עניין ההתחברות הוא הרבה יותר קל ממה שחשבתי. אתה מדליק אותי ואני מדליקה אותך? יש פה איזה רגע של התרגשות ותשוקה? אז למה לא להעצים אותו ולמשוך אותו עד כמה שאפשר (יותר נכון עד שהוא נגמר). אצלי או אצלך? האם הלילה הזה יביא לעוד לילות? את זה אף פעם אי אפשר לדעת מראש, אבל גם אם זה הסתכם רק בלילה אחד וחד פעמי, ציפיתי לזה באותה המידה.
אז נכון שהיו לי חוויות נפלאות. של סקס זמני, הדדי, שלא נגמר בטריקת דלת ובתירוצי השכמה מוקדמת. אבל לא כך קרה עם אותו בחור מהמכולת. הוא היה יפה תואר, ערס לייט מחונך ומחוספס, שעשה לי עיניים בכל פעם שהלכתי לחדר כושר. כך עברו כמה חודשים עד שהוא החליט שזה הזמן לבדוק את מה שיש או אין בינינו – מקרוב. לא התרגשתי מההצעה, אבל זרמתי.
ישבנו בבר, ניהלנו שיחה על כלום ושום דבר (לא פלא שאני לא זוכרת דבר ממנה), והתחלנו להתנשק. מפה לשם, הלכנו אליו, היה סקס נחמד אבל ידעתי בתוכי שהוא לא מעניין אותי. כשהלכתי ממנו בבוקר, הבטחתי לו שנדבר. אבל זה לא קרה. לא עניתי לו לטלפונים. הוא פשוט לא עניין אותי. מאז, בכל פעם שהוא ראה אותי בעיר, הוא קופץ עלי ומחבק אותי בהתלהבות.
"את לא מבינה מה עשית לי", הוא אומר לי, "אף פעם לא היה לי כזה דבר, מישהי שהייתה איתי לילה ואז לא רצתה אותי יותר". הוא ממשיך ומותיר אותי חסרת מילים.
"אני מה זה תופס ממך, את התנהגת כמו גבר, אני אף פעם לא אשכח אותך".
יש משהו בדבריו. באמת הרבה נשים לא מאפשרות לעצמן או לא מעוניינות לזיין כמו גבר, כלומר ללא רגשות, ללא המשכיות, בחוסר וודאות. החברה יכולה לנקוט בעמדות מאוד שמרניות כלפי אותן נשים ש"נהנות מהחיים" אבל לא כשמדובר בעיר הזאת. פה הכל מותר. הברמן שהיה איתך אתמול, יהיה עם לפחות מכרה אחת שלך בחצי שנה הקרובה, ואת, לפי הסטטיסטיקה התל אביבית, תנהלי קשר קצרצר עם הבן דוד שלו מיד לאחר מכן. בדוק.
"אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה"
אז על פניו זיינתי כמו גבר. גמרתי, הלכתי והתעלמתי. אבל האם ניסיתי לנקום בבחור המכולת על כל אלה שעשו אותי והלכו? לא. לא במודע בכל אופן. מה שכן, את המשפט האלמותי של סימון דה בובאר "אישה לא נולדת אישה אלא נעשית אישה" לקחתי למקומות שרציתי. לשיטתי, התחברות ללילה, כלומר "סטוץ" שטומן בחובו בילוי, שיחה מעניינת, תשוקה ואיחוד חושים – שיא הריגוש הקיים עלי אדמות, הוא בעל ערך רב. אל לנו להמעיט בערכו רק בגלל שהוא קצר ואולי בבוא היום יהיה עבורנו חסר משמעות.
בעיניי - גם קשר לילה, קצר, זמני, כזה שלא נמשך בבוקר לשיחת "יחסינו ומספר ילדינו – לאן?" הוא שווה. הוא לא מצלק אותי, ממש לא. למעשה, אני אומרת: אם את קולטת שמשהו טוב (זמני ככל שיהיה) מתקרב לסביבה, תתפסי אותו בשתי הידיים ותנסי לינוק ממנו ככל "get it while u can" שרה/ בכתה הזמרת ג'ניס ג'ופלין.
רק על דבר אחד אני מצטערת: שאמרתי לבחור מכולת שלי שנדבר, כשידעתי שלא אעשה זאת. אם כבר להיות כנה, אז עד הסוף. וזה המעט שאני גם מצפה שגברים יעשו. תגמור, תלך. אבל אל תבטיח, אל תתרץ, אל תמלמל. הולך?
ומה איתך: גומרת והולכת? או ממשיכה ומתרצת?