"בחיים לא אסלח לעצמי שהייתי כזאת פתיה"

למה נכנסתי לגור איתו בכלל?

"הטעות שלי היא אסופה של מקרים שרק כשאני משחזרת אותם, אני מבינה שלא הייתי מאוד חכמה בתחילת שנות ה-20 שלי. זה התחיל מזה שנכנסתי כשותפה לדירה עם מישהו שמצא חן בעיניי כבר כשהוא פתח את הדלת בפעם הראשונה. הטעות השנייה: סרט גרוע, אלכוהול גרוע, חבר'ה (שלו ושלי) שהולכים לדרכם בסוף הערב ומשאירים אותנו לבד. הטעות השלישית היא שנתתי לזה לקרות שוב, כשהיינו מפוכחים. זה פשוט היה כל כך קל וזמין: שנינו בבית, רק קיר מפריד בינינו, ודלת אחת שנפתחת מאוד בקלות. החלקים הקשים היו כשהוא לא חזר לבד, כששמעתי מה קורה מאחורי הקיר וכשנשבעתי שזה לא יחזור על עצמו אף פעם. החזקתי מעמד חודש, חודשיים – אבל זה תמיד קרה שוב. כמובן שזה נגמר בזה שנאלצתי לעזוב את הדירה, ומצאתי את עצמי בדירה הרבה פחות שווה, במחיר הרבה יותר גבוה. טעות מרה!"
(דנה, 30, הרצליה)

מכרתי את נשמתי בעבור 150 שקלים

"כשהייתי בת 14 היה לי ג'ינס יקר ואהוב. כזה שמגיע עד הברכיים, קרוע כולו, מרוט ודהוי, אבל מגניב שאין דברים כאלה. באחד מביקוריי התכופים בשוק הפשפשים, ניגש אלי מוכר והציע לרכוש את הג'ינס ב-150 שקלים. אני, תיכוניסטית שחיה מעשרה שקלים בחודש למסטיק, התפתיתי. אחרי כמה סיבובים בשוק, שבהם ראיתי לפחות חמישה פריטים שרציתי לקנות, נעתרתי להצעתו ומכרתי לו את הג'ינס הכי יפה שלי. יצאתי מהשוק עם כמה סמרטוטים חדשים והרגשתי הכי לוזרית בעולם. מעולם לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הג'ינס ההוא, ואני מתחרטת על זה בכל פעם שאני מחפשת לי ג'ינס, גם היום, 20 שנים אחרי".
(אסנת, 34, חולון)

4 שעות של פן הפכו אותי לאישה אחרת

"מי שמביט בי מאחור משוכנע שאני אפרו-אמריקאית פר אקסלנס. הרעמה שעל ראשי לא הייתה מביישת את פדחתו של מייקל ג'קסון בצעירותו. תלתלים קטנים, צפופים ונפוחים. רק שבמקום אפרו קצר, אצלי כל הדבר הזה מגיע עד הישבן. אין הרבה מה לעשות איתו, חוץ מלאסוף או להסתיר לשורה שלמה בקולנוע. יום אחד, לרגל חתונתה של אחותי, עשיתי את טעות חיי ונכנעתי ללחץ המשפחה: עשיתי פן. זה לקח 4 שעות, ואני לא מגזימה. מי שעשתה לי את הפן הזיעה בלי סוף ועשתה הפסקות יזומות כל חצי שעה. אני סבלתי מכל דקה, ובסוף נראיתי כמו מישהי שאני לא מזהה. איך שחזרתי הביתה חפפתי את השיער והבטחתי לעצמי שזה בחיים לא יקרה שוב".
(דניאל, 29, רמת גן)

"זה שיק", הפוסטמה אמרה לי

"מי שמכיר אותי היום מתקשה להאמין שהבלונדינית שניצבת מולו הייתה פעם שחורה כמו חתולת רחוב. מכל מקום, אחרי שצבעתי את שערי לשחור שכנעה אותי הספרית להוסיף שלושה פסים דקים ועדינים בצבע סגול, אדום וצהוב בקדמת הראש. היא הראתה לי תמונת מגזין של דוגמנית שנראתה מדהים, וטענה שזה ישבור את השחור ויוסיף שיק. לא ייאמן, אבל קניתי את זה משל הייתי מירי פסקל מ'אחד העם 101'. בסוף, כמובן, הפסים היו עבים כמו מעבר חצייה ונראיתי כמו הפרחה הכי מפחידה בעיר. כדי להסיר אותם הייתי צריכה להבהיר את השיער, מה שהרס לי אותו לגמרי, ואז לגזור אותו קצר. זה היה נורא. אני לא סולחת לעצמי שהייתי כזאת פתיה".
(דיאנה, 26, תל אביב)

שאלוהים יעזור איזו כלה מכוערת הייתי

בשבועות שקדמו לחתונה שלי הקשבתי לכולם חוץ מללב שלי, ועל זה אני לא סולחת לעצמי. למרות שבחרתי במעצבת הכי מפורסמת ובמעצב שיער ידוע ומוצלח – יצאתי קלישאה מעייפת כל כך עד שהיום אני פשוט לא יכולה להסתכל על תמונות מהאירוע. נתחיל בשמלה: כאילו אין לי פרונט מפואר מספיק, אמא שלי סידרה עם המעצבת שתתקע לי ריפוד מעאפן בחזית. דבר שני: על השמלה שלי היו משובצים המון המון פאייטים, בדיוק כמו שהמעצבת רצתה. הלאה, התסרוקת: גבוהה כמו של גברת, מבגרת אותי בעשור לפחות. מזל שלפחות האיפור יצא סביר. הכי מעציב אותי שאני לא מסוגלת לראות את אלבום החתונה שלי מאז, ובטח שלא להראות אותו לאף נפש חיה".
(דקלה, 30, פתח תקווה)

המכתב נשאר חשוף לעיניים הכי לא נכונות

"לפני כמה שנים טיילתי עם חברה בהודו. באחד המכתבים לידיד משותף בארץ, ריכלנו קשות על בחורה שהצטרפה אלינו לטיול וגם ישנה איתנו. יום אחר כך מצאנו אותה בוכה בטירוף והתברר שהשארנו את המכתב פתוח ליד המיטה שלה. זה היה זוועה. עד היום אנחנו מתכווצות בכל פעם שהשם שלה עולה. ועוד יותר מתבאסות שהיינו כאלה מפגרות שהשארנו את המכתב חשוף".
(סיגל, 35, חיפה)

הייתי הליצנית הכי גדולה בחתונה

"כשאני ו-י' היינו שנה ביחד, אח שלו התחתן. החלטתי שאני דופקת את הופעת חיי לכבוד המפגש עם המשפחה המורחבת. לבשתי חצאית A שחורה, חולצת פסים משיפון אדום-שחור, שערי היה כתום וקצרצר עם קוצים, ולגראנד פינאלה ביקשתי מחברה של אמי שתאפר אותי, וזו החליטה שצלליות ירוקות יחמיאו לי לעיניים. וככה הלכתי לאירוע – ליצנית מאוד מאוד אומללה. אלוהים, רק לתאר את זה גורם לי לרצות למות. מה שיותר נורא הוא שבכל התמונות המשפחתיות שהצטלמנו ביחד, אני בכלל לא מופיעה. כנראה גם הצלם החליט שכדאי להוציא את היצור מהתמונה. קורבן אופנה? יותר כמו רצח מדרגה ראשונה".
(אלונה, 31, נס ציונה)

>> בפעם הקודמת: איך הכרתי את הבחור שלי

• אהבה
• חרטה
• סליחה