כשהייתי בת 28 הרגשתי שאני כבר הרבה מאוד זמן לא אני, אלא קליפה חלולה מצופה בפלסטיק מבריק כזה, שעושה הכל לפי הספר. הייתי שחקנית נפלאה וכולם קנו את השואו. בכל זאת, המעמד דרש: הייתי קצינה מהוללת בצבא, מנהלת נחשבת מאד בעבודה, הבת והאחות הכי טובה בעולם, חברה משקיעה ואחלה בת זוג. אבל בפנים משהו היה ריק, תקוע ולא אמיתי. הרגשתי שאני לא בוחרת כלום בחיים האלה. אני ליד. אני לא אני. אז החלטתי לצאת לחופש גדול. התפטרתי מהעבודה, וטסתי למזרח לזמן בלתי מוגבל עם מטרה אחת: לצאת למסע חזרה אל עצמי. ומה שיבוא בדרכי, יתקבל באהבה. לרגע לא חשבתי ששש שנים אחר כך, אמצא את עצמי מתחת לחופה עם אישה.
קליק בין שותפות לטיול
התפנית של חיי התחילה באיזה מקדש אי שם במזרח. מטיילת ישראלית ניגשה אליי ושאלה אם יש לי ספר להחלפה. הנהנתי. היא לבשה שמלה בצבע ורוד בהיר ונעלי קרוקס כתומות, כך שלא הפליא אותי שאחרי שעה היא גם באה להתנצל וביקשה את הספר שלה בחזרה. "עוד אחת מהישראליות המחופשות וההזויות", חשבתי לעצמי ולא התעכבתי עליה לרגע.
חמישה ימים מופלאים לאחר מכן המשכתי הלאה. עליתי על קרון נשים (כן, יש דבר כזה) ושם פגשתי בבחורה הוורודה-כתומה שוב. כל הנסיעה הייתי פשוט מוקסמת. מעצמי בעיקר. פתאום הייתי אני. היא הייתה מצחיקה, מדוייקת עם עצמה, פופקורן של רעיונות מוטרפים, התרשמתי שהיא בקבלה עצמית מעוררת הערכה וקשובה. היה קליק. קליק בין שותפות לטיול. אלא מה?
מצאנו את עצמנו יוצרות סדרה של שיחות ארוכות. סיפרנו את עצמנו, חיברנו עולמות כל כך שונים ובעיקר נהנינו. היה מדהים לפגוש באמצע החיים ובסוף העולם, שותפה למסע הגדול הזה אל עצמי. היא הייתה מעין מראה בשבילי, עזרה לי לסנן את הדברים החשובים ולהיזכר במי שאני וזה הרגיש טוב. ידעתי שהיא גם מרגישה טוב עם עצמה.
ניסינו לשדך גברים אחת לשנייה
טיילנו יחד שלושה חודשים נהדרים. היה ברור לשתינו שיש כאן קשר אחר, אבל פירשנו אותו ברוח החוויה והטיול, ולא התעכבנו על זה. עד שנפרדנו. היא חזרה לארץ כמתוכנן ואני המשכתי לטייל. הפרידה הייתה קשה ומפתיעה: הרבה דמעות, חיבוקים והבטחות לשמור על עצמנו. המחשבות, הזיכרונות והגעגועים צפו ועלו לכל אורך הטיול בלעדיה. היה לי כיף גדול, אבל משהו היה חסר. אחרי חודשיים היא החליטה לחזור לטיול ואני החסרתי כמה פעימות לב. וכך מצאנו עצמנו נפגשות שוב, בארץ רחוקה, מאושרות ומקפצות כמו נשמות אהובות שמכירות כנראה מגלגול קודם.
זוגיות עם אישה לא הייתה בכלל אופציה עבורי - הרעיון היה כל כך רחוק ומופרך, שלא חשבתי על זה בכלל. למעשה, שתינו התנסינו בטיול עם גברים. שיתפנו אחת את השנייה בשיחות על הבעל האולטימטיבי, ואפילו השתעשענו יחד בניסיונות לשדך אחת לשנייה. אבל למרות הכל, איתה הלב התרגש אחרת.
חזרתי לארץ וחיכיתי לה שתחזור. היו אלה חמישה שבועות ויום אחד. ספרתי כל דקה, חשבתי עליה, התגעגעתי, וכשהיא חזרה סוף סוף המשכנו את הטיול בארץ. העברנו ארבעה חודשים של חברות עמוקה שבהם ניסינו לחזור לחיים הרגילים שלנו. ניסינו להתנהל כאילו שום דבר מוזר לא קורה כאן. הכל נורמלי. "אני אכיר את הנסיך שלי ממש בקרוב ואנחנו נחזור להיות חברות רגילות", ניסיתי למכור לעצמי.
זה לא קרה ושתינו ידענו בדיוק למה.
אזרתי אומץ ואמרתי לה שהיא תופסת לי מקום מאוד חשוב בלב, שלא משאיר פתח לאף אחד להיכנס. אבל אין שום הגדרה, צורה או הוראות הפעלה למה שאני מרגישה. ואז הצעתי : "או שתיכנסי או שתצאי לי מהלב".
התשובה שלה הייתה לנשק אותי. אבל ממש לנשק. עם כל הרגש שהיה שם. אהבה גדולה, חברות, תשוקה וראשוניות מצמררת. זה היה מוזר, אבל בכל זאת הרגיש כל כך טבעי. הכי טוב בעולם. היינו באופוריה. בחגיגה של אהבה חדשה, מסקרנת, מסעירה ומרגשת בטירוף. זה עבר אחרי חמישה ימים.
יכול להיות שאני לסבית?
ביום השישי זה הכה בי חזק ובכל הכוח: אני במיטה עם אישה?! מה עם כל הגברים שהיו בחיי והחלום המתוסרט היטב על משפחה וילדים? האם זה היה שם תמיד ולא הרשיתי לעצמי אפילו לחשוב על זה? האם כולם ידעו ורק אני לא? האם יכול להיות שאני לסבית?
אבל לא ויתרנו. עברו עלינו שלוש שנים קשות של העמדות פנים, שקרים, ומסכה בפני כל העולם, ובעיקר בפני עצמנו. התהלכנו כמו לולייניות על חבל בקרקס: מועדות, כמעט נופלות, אבל מסרבות להרפות האחת מהשנייה. המאבק הזה החזיר אותי לפרסונה הישנה שלי, זאת שניסיתי כל כך לברוח ממנה, שפועלת על אוטומט ולא על רגש. הקושי המשמעותי ביותר היה להבין שאיכשהו, אני, הסטרייטית המובהקת, התאהבתי באישה. המחשבה שאני לסבית נראתה לי אז כמו סוף העולם. סירבתי להגדרה הזאת. וגם היא. היה לנו ברור שמדובר באהבה לאישה אחת ומיוחדת, ולא במשיכה לנשים. אני זוכרת שבכיתי ימים ולילות. איך זה קרה לי? למה לעזאזל מזמנים לי חוויות כל כך קשות? איך הפכתי ממישהי שיכלה לחיות חיים "קלים" ומובנים מאליהם עם גבר, לבחורה שמתמודדת עם מציאות כל כך שונה?
שנאתי אותה כל כך, אבל אהבתי כל דבר בה
רציתי להיפרד ממנה וגם עשיתי זאת לא פעם ולא פעמיים. שנאתי אותה. אבל היה ברור שאני אוהבת כל כך, וכל פעם מצאתי את עצמי בזרועותיה מחדש. לאט לאט ובייסורים לא פשוטים ההבנה שיש לי את האהבה שייחלתי לעצמי כל השנים חלחלה פנימה. זוגיות מרגשת עם הבנה עמוקה ואינטימיות נדירה. כל מה שצריך שיהיה בזוגיות, רק עם אישה. החלטנו שאנחנו עוברות לגור ביחד. מספרות למשפחות. וחיות עם ההשלכות.
המשפחות לקחו את זה קשה, כאילו איבדו את בנותיהן. חטפנו קללות, כשפים, איומים על נישול מהירושה, מחיקה מתעודת הזהות שלהם ודממת אלחוט. בחגים, בימי הולדת, בשבתות היינו לבד.הפכנו להיות העוגן האחת של השנייה. אבל הרגשנו שאין לנו ברירה אחרת
היום אנחנו חודשיים לפני החתונה שלנו, ויש לנו מחשבות על ילדים. המשפחות עדיין מתנגדות, אבל גם הן מתרככות לאט לאט. זה לא קל או פשוט, אבל זה המחיר שאני משלמת בשביל להיות שלמה עם עצמי, בשביל להיות מלאת רגש אמיתי, בשביל להרגיש בחיים. אני חיה עם הרע, ועם הטוב, ובעיקר חיה עם האישה שלי. האהובה כל כך, שבאה לי משום מקום במקדש רחוק בסוף העולם, בשמלה ורודה וקרוקס כתומות.