בבית שלי גרים בכיף גוסטו החתול ולונה הכלבה. הוא גדול, חכם ויפה, היא קטנטונת, אינפנטילית ומתוקה. כל גבר שנכנס לחיי היה מחויב לעבור את מבחן החיות בשלב די מוקדם. הבהרה: אין מצב שהוא יאהב אותם פחות ממני. הבהרה 2: מי שלא עבר את המבחן, מצא את עצמו במהרה מחוץ לדלת.
החדשות הטובות הן שצ' גילה חיבור מיידי עם לונה וחיבור כמעט קוסמי עם גוסטו. עם הכלבה הוא אוהב לישון כפיות בצהריים ונוהג להשוויץ בפני חבריו ומשפחתו בטריקים הגאוניים שלה; עם החתול הוא חולק את מנת הטונה היומית שלו, והם מנהלים שיחות נפש תוך כדי. צ' טוען שבזכות החתול אנחנו ביחד, שהעצות שהוא קיבל ממנו בזמן שעוד היינו בסטטוס "יוצאים", הן שקרבו אותנו לסטטוס "משלמים ביחד שכ"ד". מתברר שבסיומו של כל דייט, כשהיינו מגיעים לדירתי, צ' היה מנצל כל גיחה שלי לשירותים או למטבח ומתייעץ בחתול כיצד ללכוד את אימו הסוררת. חתול גאון, כבר אמרתי?
כלב שמירה על שתיים
כשצ' עבר לגור איתנו, גיליתי שיש הקבלה בלתי רגילה בין גידול בעל חיים לגידול בן זוג. לפי ההגדרה המילונית, גידול בעלי חיים היא "פעילות אנושית של השגחה, האכלה, ודאגה לצרכיהם למטרות מחיה, מחקר, רווח, הנאה או עזרה". כשבחרתי להכניס את צ' הביתה, לא תיארתי לעצמי כמה אחריות באה איתו וכמה תשומת לב אצטרך להקדיש לו. אמנם הוא לא נולד ב"צער בעלי חיים" כמו לונה וגוסטו, אין לו חרדת נטישה והוא אף פעם לא הטיל את מימיו על הרצפה (אם לא מחשיבים את הטיפות מסביב לאסלה), אבל הוא הגיע עם כל מיני התנהגויות אחרות שדורשות יחס מיוחד.
גם את צ' צריך להאכיל פעמיים ביום. הוא הפה השלישי בבית שדורש את מזונו בתוקף. זה מתחיל ב"מאמי מה אוכלים?" מלווה בעיני כלבלב נטוש, ומסתיים ב"את מבשלת נהדר" תוך כדי ניגובי שפם חתוליים. כשצ' מדוכדך, או כשסתם בא לו להתפנק, הוא שם עליי את ראשו ומבקש בנימוס ליטופים. הוא מגיב עליהם, אגב, בגרגורים וכשכוש ב"זנב".
כשצ' חולה אני לוקחת אותו לרופא ודוחפת לו תרופות לגרון. למרות שבהתחלה הוא עומד על רגליו האחוריות ומנסה להתנגד, בסוף הוא מודה לי. וכמובן, גם צ' משאיר אחריו סימנים שדורשים טשטוש וניקוי: הוא דואג כמעט על בסיס יומי ללכלך עוד קיר בבוץ מהאופניים ולאפר על הספה בסלון. בדיוק כמו שגוסטו משיר שערות ולונה עולה על הספה ברגליים מלוכלכות. ולבסוף, כשדופקים בדלת, בעיקר בשעות הערב, הוא נעמד לצידי ככלב שמירה נאמן, מרחרח ודואג שחלילה לא אכניס לביתנו זר.
וזה לא נגמר פה. לפעמים כשמגיעה אלי חברה במצוקה ודורשת את כל תשומת ליבי לעצמה, אני מבודדת את צ' וסוגרת אותו בחדר העבודה. הוא מגיב כחיה בכלוב ואינו מרוצה מהנידוי בעליל. אני יכולה להישבע ששמעתי אותו מיילל ונוהם לפחות פעם.
תמיד עדיף לקחת גור
אבל יש הבדל מהותי בין חיות המחמד שלי לגבר המחמד שלי – ועליו אני מודה ביום, ובעיקר בלילה. כי את החתול סירסתי, ואת הכלבה עיקרתי בעצת הווטרינר, וכך נפטרתי אחת ולתמיד מעונת הייחום הרועשת והמלכלכת, אבל צ' בחיר לבי, מיוחם כל השנה. כמו כל גבר, גם אצלו לא משנה השעה ביום ולא משנה מצב הרוח – הוא תמיד מוכן ומזומן לטפס עלי ולהתחיל להתחכך.
אז כן, אפשר לומר שבסופו של דבר אני בהחלט בעד אימוץ חיות, ובן זוג בראשן. רק אל תשכחו להצטייד בטונות של אורך רוח וסבלנות ליצור חסר האונים שאתן מכניסות הביתה. בדקו היטב אם הוא לא רוחש פרעושים ואין עליו קילומטרז' של שריטות. וכמו שאני עשיתי - תמיד עדיף לקחת גור. הקטנים האלה לומדים במהירות כל טריק ומסתגלים לכל סיטואציה. והכי חשוב לזכור: עדיף כלב חבר מאשר חבר כלב.
