כשהתחלתי לצאת עם צ', הכל נראה לי ורוד. מצאתי גבר חלומות – מפנק, מקשיב, אוהב, תומך ובעיקר אחד שחברתי אף פעם לא נמאסת עליו. עשינו הכל ביחד. בבוקר שתינו קפה בסלון, בצהריים השתדלנו לאכול ארוחת צהריים ביחד. עשינו קניות בסופר, בילינו עם חברים, נסענו אל ההורים, וגם ללכת לישון הפך למטלה זוגית. הרצון לעשות הכל מכל וכל ביחד השתלט עלינו. בימים שנאלצנו לבלות כמה שעות בנפרד נקרענו. רשת הסלולר קרסה מרוב סימוסים קורעי לב כמו "מאמי שלי, אהובה, אני מתגעגע" או "צ' יפה שלי, כל דקה בלעדיך היא סיוט". במצעדי הפזמונים של שנות ה-70 לא נשמעו משפטי קיטש דביקים ומתקתקים כאלה.
ופתאום, בתוך כל הביחדנס הזה, הגיע הנורא מכל וצ' האמיץ שלי נקרא למילואים. כמו בת עשרה סתומה בכיתי נהרות של דמעות, ישבתי וכתבתי לו מכתב לכל יום ותיאמנו זמני חיוגים אחד לשנייה. לא הייתה עצובה ממני בכל הארץ, הרגשתי שכורתים לי איבר חיוני וחונקים לי את נתיב הנשימה.
את יום הבדידות הראשון שרדתי בקושי. כתבתי על כל פיסת נייר את שמו של אהובי והתבכיינתי בטלפון שעות לחברותיי על מר גורלי. ביום השני הדברים נראו קצת אחרת. הבית היה שקט, שום רעש צורמני של משחק כדורגל לא נשמע ברקע, ישבתי בסלון נטול ריח הסיגריות המחליא וצפיתי ב"אופרה" מבלי שטעמי הטלוויזיוני ייקטל ללא הרף ובלי שאף אחד ידחוף לי ידיים מתחת לחולצה, ונכנסתי לישון בעשר בלי שאף אחד יקרא לי "זקיינה".
ביום השלישי פרקתי כל עול: נפגשתי עם חברות ליותר משעה בלי ייסורי מצפון, הורדתי שערות ברגליים עם המכשיר החשמלי שלי בדלת פתוחה ורקדתי בסלון לצלילי "לייק אה ווירג'ן" בלי שאף אחד יחליש לי את הווליום. עם ערב נזכרתי בצ' המסכן שיושב עכשיו באיזו שמירה ורק מחכה לרגע החזרה הביתה. נזכרתי איך הוא מסביר לי לפרטי פרטים לפני כל יציאה מהבית לאן הוא הולך, ומבטיח לחזור הכי מהר שהוא יכול, ונחרדתי עמוקות. המתוק שלי לא מתאר לעצמו שמאמי הישנה והטובה לא גרה פה יותר.
שגרת מילואים יש גם בבית
ימי המילואים חלפו וצ' חזר מפויח, עייף וחרמן הביתה. התחבקנו, הזדיינו והחלפנו חוויות. צ' סיפר שהוא התגעגע בטירוף וחשב עליי כל היום, אבל התנחם בעובדה שהיו שם חבר'ה נחמדים. החבר'ה כנראה היו ממש נחמדים, כי צ' הודיע לי שהוא קבע איתם כבר באותו ערב לדרינק. שמחתי שאוכל לראות "לא נפסיק לרקוד" בשקט, ושלחתי אותו לדרכו. בימים הבאים השתדלתי לפרגן לצ' כמה שיותר: הצהרות כמו "מאמי אני קופץ לחברים/הולך לשחק כדורסל" התקבלו בצהלות שמחה ועידוד.
לאחר כמה שבועות של הפרדת כוחות ללא דין וחשבון, קלטתי שצ' נהנה קצת יותר מדי. שלא תבינו לא נכון – שמחתי בשבילו שהוא מתפנן. גם שמחתי בשבילי שסוף סוף גיליתי את ה"אני" האמיתי שלי. מה שפחות משמח זה שהאני שגיליתי היה משועמם!. דחיל רבקום, כמה אפשר לשעשע את עצמי בעצמי? בזמן שבן זוגי מתמקצע ב"לבד שלו", ומפתח תחביבים חדשים כמו נסיעות שטח על אופנועים ליומיים לצפון, אני מיציתי נורא מהר את הכיף שבלהחליף מתכונים של סחלב עם חברות. מצאתי את עצמי עורגת לימי הביחדנס העליזים והחלטתי לעשות מעשה: לנגן על מיתרי לבו של אהובי. או יותר נכון – לרדת לחייו: "צ', אתה לא אוהב אותי יותר!", "צ', אם לא טוב לך רק תגיד! הדלת פתוחה ואתה יכול ללכת ולא לחזור!". צ' לקח אותי טיפה יותר מדי ברצינות וחזר ב-5 בבוקר שיכור מיין וחברה גברית. קלטתי שאם המצב לא יתאזן ומהר, בקרוב נהפוך לשותפים לדירה, והבנתי שאין מנוס אלא לקחת את העניינים לידיים.
סקס, סקס ועוד קצת סקס
על הטקטיקה להשבת צ' יגעתי ימים ולילות. וזאת הייתה התוכנית: סיפקתי לו מה שאף חבר לא יכול לספק, נתתי לו מלוא החופן ממה שאף בילוי עם חבר'ה לא יכול לתת, הרמתי אותו לגבהים שאף טיפוס על הר בצפון לא יכול להשתוות אליו – פשוט עשיתי איתו מלא סקס. כשהרגשתי שצ' נתפס שוב ברשת ואף נדבק לקורים התחלתי לאט לאט לטפטף את מנת הביחדנס לתוך הזוגיות שלנו. לא חלפו להם כמה ימים ושוב היינו צילי וגילי, עמי ותמי, פוצי ומוצי הישנים והטובים. כדי לא להגזים גם בזה, סגרנו על פעמיים בשבוע לבד עם אופציות פתוחות והטלת וטו אחת.
אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו, אומר שיר מעצבן במיוחד, וכותב המילים כנראה לא תיאר לעצמו לאיזה ברוך הוא מכניס את המין הנשי הזקוק לתנאים מקלים ולהטלות וטו אקראיות. ביחד הוא בהחלט נס, אבל כשהביחדנס שלכם עובד, זה כבר ממש קסם.
תגובתו של צ':
סוף סוף יש לנו הסכמה מלאה על משהו. זה לא שלא כיף להיות ביחד, אין על זה. פשוט לפעמים זה יותר כיף להיות לבד, או עם החבר'ה. אז שווה לחזור, אחרי 750 גרעפסים, נאדים, 4 ליטר של בירה ואין ספור משחקים בפלייסטיישן, הביתה לבחורה שלי. אי של ניקיון, גוף חטוב והרבה חום ואהבה. וזה המפתח לזוגיות טובה: אל תתיימר להיות כל עולמו של בן זוגך ובתמורה תקבל גלקסיה.