כשהייתי ילדה, נהגתי לבלות ימים ולילות בבית של חברתי ר'. היה שם נעים. אם ואב הבית נהגו להתגפף לידינו ללא בושה, היו להם שמות חיבה אחד לשני והם לא התקמצנו במילות אהבה. לימים, כשגיליתי שהזוג המושלם התגרש, הבנתי שפנטזיית ה"נסיך והנסיכה" שמתקיימת רק באגדות היא אכן רק פנטזיה, ושאף פעם לא תדעי מה באמת מתחולל מאחורי הדלת של הזוגות שאת מכירה. גם לאלה שלמראית עין נראים כבעלי זוגיות מופלאה יש כביסה מלוכלכת.
לכל מערכת זוגית שאליה נכנסתי התפללתי שהפעם הקסם יקרה. שאדע איך לפעול בעיתות מצוקה ואתמודד בתבונה עם כל מהמורה בדרך. שאבין סוף סוף ש"להתפשר" ו"להתגמש" הן לא מילות גנאי, וששגרה היא לא האויב. אבל לאחר שבעה חודשי מגורים משותפים, הגיעה גם נקודת הרתיחה של צ' ושל מאמי.
העובדה ששנינו עובדים מהבית ונמצאים בו, ביחד, כמעט 24 שעות ביממה, פלוס העובדה שמאמי עקשנית ולא נוטה להתפשר, פלוס הריבים הבלתי פוסקים על ניקיון וסדר פוצצו את החבילה. צ' ארז את חפציו ועזב את הבית, מותיר אחריו את מאמי עצובה מאחור.
מאחר שכמו בכל נושא אחר, אני מאמינה בחוקיות ובסדר, וגם כשזה מגיע לפרידות אני מאמינה שיש כמה שלבים אלמנטריים שחובה לעבור. וכמובן שביקרתי בכל התחנות במהירות שלא הייתה מביישת את הרואד ראנר, "מיפ מיפ" בשבילך.
השלבים: כך נפרדתי מהשפיות
ראשון הגיע שלב הרחמים העצמיים והדמעות או בשמו הנפוץ "בואו לרחם עליי ותביאו את כל החבר'ה". "איך הוא עשה לי את זה?", שאלתי את חברתי, בעודי ממררת בבכי. "למה זה תמיד קורה רק לי?" (זה השלב שבו את מתעלמת ממיליארד נשים שעוברות את אותה חוויה בדיוק בכל העולם). אבל שום מילת ניחומים לא תעזור כאן וצרת רבים היא ממש לא חצי נחמה. השמועה עוברת כאש בשדה קוצים וכולם מציעים ניחומים. תחושת הפתטיות עוטפת וחונקת את הנשמה.
שמחתי, אם כן, לעבור לשלב הכעס, שנקרא גם שלב ה"שילך להזדיין המניאק". כאן תוכלו למצוא את משפטי המפתח: "שימצא מישהי יותר טובה ממני, נראה אותו", "זאת אני וככה אני ואני לא אזוז מטר בשביל אף אחד" והמנצח: "הוא לא שווה אותי!".
אחריו בתור הגיע שלב החרטה או שלב ה"איזה טמבלית אני". "אולי באמת לא הייתי בסדר? אני לא מאמינה שחיבלתי בדבר הטוב ביותר שיש לי בחיים". השלב הזה חובר באופן טבעי לשלב שעוקב אחריו, שלב ההבנה והייסורים, שבו המשפט "אני טיפשה וקשה ובלתי נסבלת. גם אני הייתי עוזבת את עצמי. הכתובת הייתה על הקיר ואני התעלמתי", כיכב.
לבסוף, הגעתי לשלב הקטלני מכולם: שלב הפאניקה ואיבוד השליטה, השלב המסוכן ביותר ומוטב שלא ל תיכנסי אליו אם אין עלייך איזשהו פיקוח. "אני לא מאמינה שנתתי לו ללכת לישון מחוץ לבית, הוא בטח יושב לו באיזה פאב עם חברים ומתחיל עם כל כוסית צעירה זקורת שדיים בסביבה", זעקתי. "כולם בטח עודדו אותו שאני לא בשבילו ושייקח את הרגליים ויברח". עכשיו כבר התחלתי לסמס ולהתקשר לצ' בתואנות שונות ומשונות ובבקשות חסרות שחר. צ' המסכן הדף אותי בסבלנות ובנעימות כמו שרק מלאך כמוהו יודע, כשהוא רק נותן לי עוד סיבות טובות למה אני לא צריכה לתת לו ללכת.
"תני לי את הלילה לחשוב, זה כל מה שאני מבקש", הוא הפציר בי, והסיוט רקם עור וגידים. ראיתי את הסוף והוא היה שחור משחור. כל חיי עברו אל מול פניי, מערכות יחסים קודמות וכושלות, תקופות האבל, ההורים המיואשים ואפילו קוראיי הנאמנים, כן, גם אתם הייתם שם, בפרצופים מרוחי איפור כמו של הג'וקר, צוחקים עליי צחוקים רמים ומהדהדים.
אכן, תמונות קשות
כדור הרגעה פלוס כדור שינה ולילה מסויט לבד הבהירו לי שאני מאוהבת בצ' שלי עד עמקי נשמתי ושלא אוותר עליו לעולם. ולכן, כשנפגשנו סוף סוף פנים אל פנים כבר הייתי שבר כלי. צ' הגיע נחוש בדעתו שהתענוג שלנו ביחד הסתיים, שאין לו כוח לתת עוד צ'אנסים למשהו שמת ושאהבה זה לא הכל.
באפיסת כוחות מוחלטת ועל בטן ריקה (מי יכול לאכול בדיכאון?) מצאתי את עצמי מתייפחת ומבקשת ממנו שלא ישים לזה סוף, מונה בפניו את כל הצדדים החיוביים שלנו כזוג ומאירה מחדש את הטוב שבקשר שלנו. אבל צ' היה אגוז קשה ובלתי אפשרי לפיצוח.
לאחר סשן בכי לא פשוט שבו נשלפו כל השפנים, וכמעט ואזלו כל המילים, הגעתי לשלב האחרון. זה היה שלב לקיחת האחריות או בשמו בנפוץ: "תאכלי את מה שבישלת". אספתי את שאריות כבודי העצמי והלכנו יחד חזרה לבית הריק. מאמי חובבת המשימות יצאה למשימה חדשה. לא משהו ענק כמו שמירה על המולדת, אלא רק על פיסת הקרקע הפרטית הקטנה והאישית שברשותה – הלב שלה. פעם בשבוע עושים כביסה אבל רק פעם בחיים מוצאים בן זוג ששווה שתעשי בשבילו כביסה לכל החיים, וכנראה שזו לא הייתה אותה הפעם.
עד לזוגיות הבאה או עד להברקה הבאה אני מחבקת את כולכם חיבוק ענק. מקווה שנהניתם להציץ באישור לתוך החיים שלי. ים של אהבה ואושר. ענת.
את תגובתו של צ' לא ניתן היה להשיג עד לרגע סגירת הטור.