לפני שהכרתי את צ', מכשיר הטלוויזיה בביתי מילא תפקיד יחיד: להיות יפה ולשתוק. על הדרך זרמתי עם הקידמה ורכשתי מסך LCD נוצץ שיתאים לסלון הקטלוגי שלי. עד היום המוכר בחנות החשמל מעביר דאחקות על "זאתי שביקשה ממנו אל אס די עם מסגרת בשחור פחם". נו מה לעשות.
ואז הגיע צ'. ובפעם הראשונה שהוא נכנס לי לסלון, שנייה אחרי שהוא סיים להתרשם מהמכשיר המפלצתי שתלוי לי על הקיר, הוא חטף התקפת צחוק של רבע שעה. משתוממת המתנתי שיירגע כדי להבין מה מצחיק כל כך, עד שהובהר לי שברוב בורותי, חיברתי לשיא הטכנולוגיה, המילה האחרונה בעולם המסכים,, האימא של ההיי דפינישן – ממיר אנלוגי מיושן.
צ' התקשר מיד לכל חבריו לספר על הפריט הארכיוני שגילה בסלון של אהובתו הטרייה, כאילו לפחות היה ברשותי אנטי מחיקון. חלקם צחקו, חלקם סתם לא האמינו. לי זה בעיקר נראה טבעי, במיוחד כש"סקס והעיר הגדולה" סגרה שוב את הבסטה. לצ' זה נראה הזוי, והוא הודיע מיד ש"כשנעבור לגור יחד אני מכניס לבית כבלים". בואו נגיד שאחרי ה"יחד" כבר לא שמעתי כלום. רק הבנתי שמדובר בבחור רציני, אבל עם קשיים ברומנטיקה. כי אין ספק שזאת אחת הדרכים המגושמות להציע לבחורה לאחד כוחות.
סיפורו של מכור
אחרי דיונים, עניינים, קביעות, דיבורים, ניתוחים, הסכמים, הסכמות ושאר דברים שאנשים עושים כשהם עוברים לגור ביחד – התייצב צ' ביום המעבר המיוחל בפתח ביתי עם שני ארגזים, שתי מזוודות, אחד ארון ונציג של הכבלים. אחרי ההתקנה – זאת של הממיר וזאת של צ' – התיישבתי לצפות והופתעתי מכמות האינפורמציה הדבילית שמוכרים לאנשים דרך המסך. אבל אם אהובי, האיש שגר איתי בבית ושחולק איתי את לחמי מאושר – אני מאושרת.
אבל לא עבר זמן רב עד שהבנתי שמטרה אחת ויחידה הייתה מאחורי המהלך הערמומי הזה - להכניס הביתה ערוצי ספורט, וכמה שיותר. יקום מקביל של אירועי ספורט שונים ומגוונים נגלה לפני ועימו צדדים אפלים בבן זוגי. כמה אפלים? בואו נאמר שאם ערוץ חמש היה ויסקי סינגל מאלט, אז בהחלט הייתי צריכה להזמין לצ' מקום בבטי פורד. מכון הגמילה, לא הבר. ההתמכרות לא התביישה להציג את עצמה בכל רגע: לצ' לא אכפת אם יום חג או מועד, לא משנה לו אם נפלה פצצת אטום על רחובות או גיליתי שאני בהריון עם שלישייה – הוא מבחינתו צמוד למסך, ודבר לא יזיז אותו מ"חדשות הספורט" או איזה תחקיר נוקב על אלון מזרחי. מרתק.
אין לנו פיצוח
נשים בדרך כלל מקבלות מחזור פעם בחודש. וזה הזמן שבו אנחנו עצבניות, דכאניות ובעלות רצון התאבדותי מופגן. אבל לראשונה בחיי התברר לי שגם הגברים מקבלים מחזור, והוא מלווה באותם סימפטומים, אלא שאצלם הוא מגיע פעם בשבוע והם קוראים לזה "ליגה". מרגע זה ואילך הכל תלוי בכמה קבוצות אהובך אוהד. אם הוא אוהד שרוף וצופה להוט אכלת אותה. מינימום 36 שבועות סיוטיים בשנה את עציץ. כל בקשה שלך תידחה ל"אחרי שייגמר המשחק", כל יציאה מהבית מתואמת לפחות שבוע מראש ואפילו הסקס מקבל זמן קצוב של רבע שעה – בין המחציות.
עם הזמן הבנתי שכשצ' אומר "מאמי יש משחק הערב" הוא מתכוון לזה שיש מצב שחבורת גברים דלוקים תתיישב לך בסלון ותזהם אותו בקליפות גרעינים וניבולי פה. והנה התרחיש הטוב: הוא ייעלם מהבית כבר בסביבות שבע כי נפגשים אצל אחד החברים לראות גם את האולפן שלפני המשחק. החוויה, כמובן, לעולם לא תסתיים אחרי 90 דקות. המכורים מקבלים מנה רצינית לפני ואחרי ותוך כדי, עם שידור מקדים וסיכומים ושידורי קטעי השיא. אם גברים היו משקיעים ב"פור פליי" וב"פוצי מוצי" של אחרי אפילו שמינית מהזמן שהם מבזבזים על כדורגל, העולם הזה היה יכול להיות הרבה פחות אלים.
ויש לנו פיצוח
מה שכן, שמחתי לגלות שמדובר בצרת רבות, ושהרבות האלה אוהבות מתוקים: באחד הערבים, בזמן שידור ליגת האלופות, נפגשתי עם חברותיי מנודות הכדורגל לקפה ופירוק תסכולים. ישבנו וייבבנו על מר גורלנו, תקענו טון ורבע שוקולד ו-100 ליטר דיאט קולה. ופתאום, מבט אחד בחבורת התרנגולות המייללות ופתאום הכל נראה לי ברור כמו סימון לבן על דשא ירוק: אנחנו מקנאות. ירוקות מקנאה כמו אוהד מכבי חיפה על טריפ רע.
לא באמת אכפת לנו שהגברים שלנו לא מוצאים בנו עניין ארבעה ערבים בשבוע ומדי פעם בוגדים בנו עם בקהאם. לא משנה לנו שהם משמינים מפיצוחים ומשאירים אחריהם סלון מטונף. אנחנו מקנאות כי עוד לא קמה האודטה שתגרום לנו לקפוץ מהספה בצרחות שבר ולכפכף אחת את השנייה, ועוד לא יצא לנו להיפגש על בירה ולצפות באופרה ווינפרי מחדירה בנו טון ורבע אדרנלין. ומאוד חורה לנו שב"גלריית המומחים" אף פעם לא אירחו את מודי בר-און השנון, ושאף אחת מאיתנו עוד לא זרקה "השופט בן זונה" לעבר אחד משופטי "כוכב נולד". טוב, את זה מישהי מאיתנו כן עשתה איזו פעם פעמיים.
עם התובנה הזו חזרתי הביתה ונפלתי על צווארו של צ', מתחננת על נפשי שיפתח לי צוהר לעולמו הקסום. הבטחתי להיות טובה, ללמוד את כללי המשחק והעידוד הגברי. צ' היה סקפטי והביע חוסר נוחות אך הושתק במנה הגונה של סקס.
למחרת בערב, לבושה בטרנינג מהודר, ישבתי איתו לראות משחק של בארסה. ברצלונה בשבילך. הגברים הספרדים על כר הדשא התרוצצו אחוזי אמוק, הגבר הספרדי הפרטי שלי ישב לצידי לא רגוע, קילל במרץ והוציא נהמות ואנחות שאני עוד לא הצלחתי להוציא ממנו. לאחר שירדתי על ארבע בירות, פיצחתי 300 גרם גרעינים וסיימתי להתלהט מיופיו של מספר 10, מיציתי את הקנאה. כשהסתיים המשחק התפנה אליי צ' ונסענו לקנות עוד מכשיר טלוויזיה, כזה של נשים. כזה שייתן לי כתף רוויית אינצ'ים במחזורי גביע קשים, וחומר לא פחות טוב לשיחת בנות.
תגובתו של צ'
בנות, את הספורט תשאירו לגברים. אנחנו מאוד אוהבים לשתף אתכם בעולמנו העשיר, אבל כל מה שקשור לכדורגל, פלייסטיישן, ערבי פוקר ופלייסטיישן – הוא מחוץ לתחום. לא היינו רוצים שתתווכחו איתנו אם היה נבדל או לא ואם צ'לסי צריכה לקנות את רונלדיניו. מבחינתנו זה ממש בסדר שתיפגשו עם החברות שלכן בזמן הזה כדי להתלונן עלינו.
ולגבי הסקס. אנחנו משקיעים בממוצע עשר שעות בשבוע בספורט. כלומר, נשארו 158 שעות שבהם אנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה סקס שאפילו הכריות יריעו לנו "אולה". אז איפה אתן בדיוק בזמן הזה?
