לא באמת ברור איך זה קרה, אבל כל מי שהיה אי פעם במצעד גאווה והביט סביבו – לא על המשאיות, כי אם על עשרות הקבוצות הקטנות שנשמעות ונראות בדיוק אותו דבר ועם זאת פוסעות במרחק בטוח זו מזו – יודע שהרבה הסכמות אין שם. למעשה, מכל קהילות הארץ הקטנות, הקהילה הגאה היא המפולגת ביותר בינה לבין עצמה (אולי מלבד קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה, שמפורקת כיום לשש עמותות שונות, כל אחת מהן מונה כמה מאות אנשים בלבד).
האנרגיות הרבות בקהילה המתבזבזות על כעס וטינה כלפי האחר הן רבות כל כך, שלו היו מופנות אל מקור אחר הן ללא ספק היו מביאות עד כה שוויון זכויות מוחלט לגאים. נכון שבתיאוריה מנפנפת הקהילה בנכונותה לקבל כל אחד, אבל זה לא באמת עובד ככה. למעשה, קשה למצוא מישהו שיש לו רק דברים טובים להגיד על חבריו לקהילה. ההומואים לא אוהבים את הלסביות, הלסביות חושבות שההומואים הם נקבות, טרנס סקסואלים טובים רק למופעים על במה ולביסקסואלים אף אחד לא מתייחס ברצינות – כי ברור שזה רק שלב חולף אצלם והם סתם נהנים מההתנסות. וגם אם לא, אז אי אפשר באמת לשקול אותם כבני זוג פוטנציאלים עד שיבחרו צד. אחד מכל שני הומואים ואחת מכל שתי לסביות לא ייצאו עם ביסקסואל, ולא כמו להומואים וללסביות, הרי שאין להם באמת קהילה, ככה שאפשר למקם אותם בהחלט בתחתית הסולם.
פמיות? הן הכי נראות כמו סטרייטיות
אנחנו מלאים כל כך בשיפוט עצמי, מנתחים בקנאות את עצמנו בכל רגע, מחפשים סדקים במסגרות משקפי השמש וצבעים דהויים מאקונומיקה על הדגל. אנחנו שונאים אפילו מבלי להכיר. את אלה שהולכים למצעד הגאווה – כי הם סתם מעודדים את מה שהפך מזמן לקרנבל סטרייטי שלא באמת מייצג כלום מלבד סימפוזיון צבעוני שעוזר לתקשורת להציג אותנו רע יותר. את אלו שלא הולכים למצעד – כי הם כל כך בארון, שאפילו למצעד שסטרייטים צועדים בו הם לא יגיעו.
יכול להיות שזה קשור לזה שבארץ אף אחד לא מפרגן, כי אפילו כשזה מגיע לסלבריטאים גאים – אלה שממש נושאים את הדגל בשביל כולם – המצב הופך ממש גרוע. אנחנו לא אוהבים אף אחד מ"נציגינו" בארץ ובעולם, ותמיד מוצאים לזה תירוצים מגוחכים. אנחנו לא אוהבים את רונה קינן כי היא מוחצנת מדי – יש הטוענים שהיא משתמשת בהעדפותיה המיניות כדי למכור דיסקים. אנחנו לא אוהבים את עברי לידר כי הוא יצא מהארון בדיוק בזמן קידום אלבום חדש. אנחנו לא אוהבים את קורין אלאל כי היא מיינסטרימית מדי, ליאון שניידרובסקי ואביעד קיסוס הם קלישאות מהלכות, ושלא תתחילו לדבר בכלל על כל הפחדנים חסרי החוט שדרה שמעולם לא יצאו מהארון. נראה לכם שככה אנחנו נראים, סטרייטים מגעילים שכמותכם? תכף תרצו לדבר על מיקי בוגנים. פורשיה דה רוסי? כן, כל הלסביות כאלו דקיקות ובלונדיניות, שלא לדבר על אנורקטיות. לינדזי לוהן? הרי ברור שהבחורה סטרייטית למהדרין. ביסקסואליות של סלבריטיז נועדה רק לעשיית כותרות בתקשורת, כידוע.
על חשיבותו של חוסר הוודאות
באופן משעשע, הלסבית היחידה שאף אחד לא באמת שונא היא אלן דג'נרס. אולי בגלל שהיא כזאת נחמדה, עושה מעצמה לוזרית וצוחקת על עצמה באופן שלא מאפשר שלא לחבב אותה. כשרואים אותה בטלוויזיה, בחורה לא יפה במיוחד, לא בוצ'ה או פמית במיוחד, לא מאוד רזה, עם שיער בלונדיני בתספורת מטופשת וחיוך רגיל למדי, קצת חסרת ביטחון, נזכרים פתאום שרובנו בדיוק כאלו – לא יותר מדי משום דבר שהוא, רק אנשים רגילים שהעדפתם המינית היא את בני מינם.
למה קל לנו כל כך לשנוא? אולי בגלל השפעת הדעות הקדומות שגדלנו איתם. האקסית האחרונה שלי מלמלה לא אחת "סיסי" לעבר הומו מזדמן, מבלי להתכוון אפילו. אולי זה פשוט בגלל שגאווה במאה ה-21 היא כבר לא באמת רק העדפה מינית. אנחנו בעצמנו לא בטוחים אף פעם אם אנחנו יותר מדי מוחצנים או מופנמים, בארון או מחוצה לו, אם הדברים שאנחנו עושים נחשבים כמלהיבים או כמתלהבים. זה חוסר הוודאות שאנחנו חיים איתו באופן תמידי, לפעמים בנוסף לחוסר הוודאות הראשוני בנוגע להעדפתנו המינית, ששאריות ממנו עדיין מזדחלות להן בתאים ופורצות החוצה בגרון החנוק כשחברה מהצבא כבר חובקת ילד ראשון. חוסר וודאות הזה הוא שגורם לנו לחשדנות המתגוננת, לפחד מהגאה שאינו אתה, לחשש שמקבלים מישהו אחר ואולי לא יקבלו אותך. הלוואי שהקהילה הזו הייתה מקבלת את כולם, ואז, רק פעם אחת ויחידה, היינו גאים לא רק בעצמנו, אלא גם אחד בשני.
יש לכם מה להגיד לרותם? תנסו אותה פה: shewantgirls@gmail.com