בגיל 22 פגשתי את מי שחשבתי שיהפוך לבעלי. זה קרה בטיול הגדול של אחרי הצבא, במקום הכי מאושר וטהור שיש. 5 שנים של זוגיות און-אנד-אוף ואהבה גדולה ומורכבת לאחר מכן, מצאתי את עצמי עומדת בפני הצעת נישואים. אמרתי כן, וכבר בישרנו לכולם ומצאנו מקום, אלא שאז הבנתי את מה שידעתי תמיד – משהו כאן לא מתיישב לי טוב. בקושי רב, בפחד נוראי ובאינספור התלבטויות, ביטלתי את החתונה ברגע האחרון. היום אני לבד, ואני מבינה שזה בדיוק מה שהייתי צריכה.
הספק היה שם כנראה מההתחלה
הסיפור שלנו התחיל באוסטרליה. הייתי חיילת משוחררת, מלאה באנרגיות מטורפות ומחפשת לפרוץ גבולות. ידעתי שזה הזמן שלי להשתולל מבלי לחשוב על כל דבר, ובמקום הזה בדיוק פגשתי אותו. זה היה רגע כמעט גורלי. מהרגע שראינו אחד את השנייה לא נפרדנו לשנייה. הוא נטש את חבריו ונצמד אליי.
אחרי מספר חודשים של טיול מדהים נחתנו בארץ לשגרה ולמציאות. חזרנו לעבודה, לפקקים, למשפחה ונשארנו ביחד. אבל הזוגיות תפסה כיוון אחר. השנים חלפו, והקשר שלנו לא הצליח לשמור על התשוקה והיציבות. נקלענו לסבב של פרידות וחזרות. מצד אחד הקשר היה אוהב, אבל הניגודים בינינו בלטו בכל רגע. הוא היה קנאי ופרימיטיבי, איש של בית. בעוד שאני נהנית להכיר אנשים חדשים ואוהבת לצאת ולבלות. לא יכולתי שלא להרגיש שהוא מנסה לעצור אותי מלעשות דברים, בדרכים ישירות ועקיפות.
בכל פעם שחזרנו אחד לשנייה, תמיד ליווה אותי הספק המציק. האם הוא הדבר הטוב ביותר בשבילי? האם העובדה שאנחנו כל כך שונים, והריבים שמתעוררים בינינו בגלל השוני הזה צריכים להדליק לי נורה אדומה?
שנינו השתנינו לאורך השנים. התבגרנו והפכנו לחלק בלתי נפרד אחד מהשנייה. החברים שלו נהיו החברים שלי, המשפחה שלו הפכה גם לשלי. עד שבאמת הייתי בטוחה שלעולם לא אהיה עם גבר אחר בחיי. וכך חלפו להן חמש שנים, ובלי לשים לב, אני כבר בת 27, בזוגיות ארוכה, לחוצת חתונה, עם הורים שנושפים בעורפי. מצד אחד, רציתי את חיי הנישואים. מצד שני, עדיין משהו בפנים הרגיש לא בטוח ולא שלם.
חשבתי שכל הבעיות בינינו ייעלמו
ואז זה קרה. ביום רגיל, כמעט סתמי, הלכנו לים עם חברים. שם, כמו משום מקום, הוא הציע לי נישואים בנוכחות כולם. הייתי בשוק טוטאלי. הייתה התרגשות גדולה, בקבוק יין, חברים טובים וטבעת משגעת. הייתי מאושרת ומלאת תקווה, ומילאה אותי תחושה שהגענו לרגע המיוחל. חשבתי שעכשיו כל הבעיות בינינו ייעלמו.
על אף ההצעה המשמחת וחמש השנים שקדמו לה, הוא העדיף שנמתין עם החתונה ולא נזדרז לחופה, וזה רק הוסיף לתחושת הבלבול שהציפה אותי. בדיעבד אני יודעת לומר שזה היה הזמן הנכון והגורלי עבורי להתבשל ולהבין לאן אני הולכת, אם בכלל.
החלטתי לבקש תשובות. הלכתי לרב מקובל שאמר לי באופן חד משמעי – הבחור לא בשבילך. פחדתי לעשות צעד חפוז והלכתי גם לקואוצ'רית, על מנת שתתן לי הנחיה יותר ריאלית ומעשית בהחלטה אם לעזוב או להישאר עם אותו אדם לכל החיים. שיתפתי אותו בתחושות ובחששות שלי, והלכנו לייעוץ זוגי בניסיון לגשר על הפערים. הוא היה בטוח שהכל הסתדר, אבל אצלי הדברים הרגישו אחרת.
משהו בתוכי צרח: זה לא המקום שלך
אני לא מסוגלת לתאר במילים את התסכול, החרדה והפחד לעשות את הצעד של לקום וללכת. מבחוץ, הכל נראה נהדר – בחור טוב ונאה, משפחה טובה, חיים בטוחים ושגרתיים. אבל משהו בתוכי צרח. זאת לא את! זה לא המקום שלך! תקראו לזה קול פנימי, אלוהות או אינטואיציה, זה היה נוכח וחזק.
במשך החצי שנה שהייתי מאורסת לא מדדתי שמלת כלה, לא הייתי מסוגלת לסגור מקום או להתחייב על כלום. חברה אמרה לי "את הכלה הכי לא כלתית שראיתי", והיא צדקה. כי באמת לא רציתי להיות כלה אז. בסופו של דבר, לא ברור איך, הבאנו את עצמנו לסגור מקום ותאריך.
וזה היה רגע האמת עבורי. ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. אם אחכה עוד קצת אשאב לתוך ההכנות ואעשה רע לי ולו ולכל מי שקשור אלינו. ישבתי מולו חיוורת, רועדת אך שלמה בהחלטתי, ואמרתי לו שזה נגמר. אני מצטערת, אתה ואני לא יכולים להמשיך להיות ביחד יותר. אני לא מאושרת, לא שמחה, לא טוב לי להיות איתך.
הוא תפס לי ביד ואמר "מאמי לא! בואי הביתה, בבקשה אל תעשי את זה". לראות ככה אדם שאני אוהבת ורגילה אליו שנים, לדעת שזה הרגע שבו כל הידוע והמוכר הזה לא יהיה עוד, ולדעת שזה רק בגללי, שאני בחרתי בזה – זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיי. את ההתנתקות לווה גם פחד גדול – איך חוזרים להיות לבד? איך אלמד להיות רווקה מחדש?
מה שהכי הפתיע אותי היה התגובות של הסביבה. הייתי בטוחה שכולם יישפטו אותי ויכעסו עליי, אבל אנשים רבים שיבחו אותי על האומץ ונתנו חיזוקים. אני מאמינה שכל אחד יודע עמוק בתוכו מה נכון ולא נכון עבורו, והאמת אף פעם לא טועה, היא רק פותחת הזדמנויות ואפשרויות טובות יותר.
היום, שנה אחרי השיחה ההיא, אני עדיין רווקה ועדיין שלמה עם ההחלטה שלי. גאה בעצמי שלא נתתי לפחד מהלבד להכריע אותי. אני מאחלת לעצמי בעל ומשפחה וחתונה, אבל לא רק כדי ללבוש שמלת כלה. כשאני אעמוד מתחת לחופה אני רוצה להיות שלמה לחלוטין לגבי הבחירה שלי. אני רוצה שהמשפט שירוץ לי בראש יהיה "יהיו לנו חיים מאושרים", ולא "מקסימום מתגרשים".