"בשנייה אחת של חוסר אכפתיות, החיים נגמרו"
אותו יום שישי, התחיל כשגרתי, "הוא קם לפני, נתן לי נשיקה ויצא לעבודה בעסק המשפחתי בחיפה", כץ- סלע נזכרת, "השעה הייתה שש וחצי בבוקר, הרמזור התחלף לירוק, נדב פנה שמאלה, ואז רכב שהגיע מהצד השני ופשוט החליט לנסוע באדום נכנס בנדב, בדיוק בנדב. בשנייה אחת של חוסר אכפתיות הוא פשוט גמר לנו את החיים".
נדב נפצע אנושות, הוא הובהל לבית החולים רמב"ם, מתנדנד בין חיים למוות. "בערך בשמונה בבוקר, בדיוק כשהייתי בסיבוב פיזור הילדים, אבא שלו התקשר אלי כי נדב לא הגיע לעבודה. באותה שניה היה ברור לי שקרה משהו. הבת שלי הקטנה, אז רק בת שנתיים הייתה איתי ברכב ואני לא יכולה להתפרק לידה. התחלתי לרעוד. צלצלתי לנדב וכל פעם הגעתי ישר למענה הקולי. החלטתי לבדוק באינטרנט אם הייתה תאונה, ואכן ראיתי דיווח על תאונת דרכים והיה כתוב שפינו את הפצוע לרמב"ם.
"צלצלתי לבית החולים, שאלתי אותם אם בעלי הגיע לשם במקרה, שאלו אותי מה השם ואמרו לי שהוא שם ולא מילה אחת מעבר, לא הסכימו להגיד לי מה מצבו בטלפון. הגעתי לבית החולים יחד עם אימא של נדב, אבא שלו כבר היה שם, ואז הגיעה עובדת סוציאלית שסיפרה לנו שנדב פצוע מאוד קשה, הם לא ממש האמינו שהוא יצליח לשרוד את זה. אבל אני ידעתי שאם יש מישהו שיכול על פציעה כזאת זה רק נדב, הוא חזק נפשית ופיזית או כמו שהוא כל הזמן היה אומר – פעם צנחן תמיד צנחן.
"בחודשים שעברו מאז נדב עבר אין ספור ניתוחים, הוא שבר כל עצם אפשרית בגוף, שתי חוליות בצוואר, אגן מרוסק, ירך מרוסקת, 12 צלעות שבורות, אבל כל זה בקטנה כי הפגיעה הכי קשה היא פגיעת ראש, עצמות מתאחות, אבל הראש.. הוא מוגדר כפגוע ראש קשה מאוד. שבועיים הוא התנדנד בין חיים למוות. זו תקופה נוראית של להתקשר כל בוקר ולשאול כמה חום יש לו ואם הוא שרד את הלילה. לבסוף מצבו התייצב והוא יצא מטיפול נמרץ לתהליך שיקום. אבל בשמונת החודשים הראשונים הוא עדיין היה מחוסר הכרה".
"מהרגע שנדבר חזר הביתה, משהו נרגע אצל הילדים"
במשך כל התקופה הזאת ועד היום, כץ-סלע מחלקת את זמנה בין טיפול בילדים הקטנים שכל הזמן שואלים על אבא, לבין בעלה שהיה חסון וחזק, ועכשיו פצוע קשה. "הוא לאט לאט התעורר. אבל זה לא כמו בסרטים בבת אחת, זו תקופה מאוד ארוכה, בהתחלה הוא פקח עיניים, אחר כך זה להזיז את האצבע, ואחר כך יש תקופה מאוד אלימה, של בעיטות ונשיכות וצעקות, זה חלק מהתגובות של המוח. הרבה פעמים יצאתי מהחדר שלו חנוקה ומתייפחת, זאת הייתה תקופה איומה. היום נדב בבית ומטופל בשיקום יומי, הוא חזר לפני ארבע חודשים, אבל הוא סיעודי מאה אחוז, הוא מתקשה בדיבור ולא עצמאי כלל, ברמה שאם מגרד לו בראש – אני צריכה לגרד לו.
איך הילדים מתמודדים עם המצב הזה?
"מהרגע שנדב חזר הביתה, לא משנה מה מצבו, משהו נרגע אצלם, הם הרבה יותר שמחים והרבה יותר שלווים, מעגל נסגר להם. הם מדהימים כי היכולת שלהם לקבל אותו איכשהו בלי להתבייש ובלי להרגיש לא בנוח, הם גאים בו. הילד האמצעי מתעקש שאבא יבוא לכל אירוע בגן, אני מאוד גאה בהם על הדרך שהם עושים. הם קטנטנים ולא ממש זוכרים אותו מלפני. אני כל הזמן מזכירה גם לנדב וגם לילדים אירועים מהעבר כדי שזה לא ילך לאיבוד, אבל זה קשה להחזיק את העבר לבד על הכתפיים. מצד שני, אני מרגישה מחורבן שאני מתלוננת כי יש כאלה שאצלם יותר גרוע, שאיבדו את יקירם לגמרי. רק לפני שלושה שבועות איבדנו חבר לגמרי בתאונה זהה בצומת גומא".
למעשה את מטפלת גם בילדים וגם בבעל שבמידה רבה נצרך יותר מהם?
"יש לנו מטפל שחי אתנו, כי נדב לא עושה עבור עצמו שום דבר, גם כדי להכניס אותו למיטה המטפל צריך להרים אותו. שירותים, מקלחת, לצחצח שיניים, כל הפעולות הכי פשוטות שאפשר לדמיין – אנחנו צריכים לעשות עבורו. אנחנו מצליחים לתקשר קצת במילים ואם אני לא מצליחה להבין אותו הוא מצליח איכשהו לכתוב לי באייפד או לאיית את מה שהוא רוצה להגיד".
"אני מחפשת מקום שיש בו עוד אנשים כמוני"
"אחת מחברותיי היא אלמנת צה"ל בשש השנים האחרונות, היא הולכת לקבוצה כזאת, שהיא קוראת לה קבוצת הטישו, והיא מספרת שהן מאוד מחזקות אחת את השנייה. הלכתי לחפש מקום שיש בו עוד אנשים כמוני, מן בית בטוח שאני יכולה לבכות ולקטר בו, עם כל האהבה שלי לחברות שלי, כל אחת חיה את חייה ואת הצרות שלה וכמה אני יכולה לקטר להן. יכול להיות שהבעיה אצלי, אבל כבר לא נעים לי, אז אני לא אומרת כמה קשה לי. חשבתי שאם אוכל למצוא עוד אנשים שנמצאים באותו החרא זה יכול להיות מעצים. חיפשתי קבוצת תמיכה ולא יכולתי למצוא, לא בשיקום ראש בתל השומר, ולא בשיקום יום, כולם הפנו אותי לאינספור מקומות, מצאתי רק קבוצה אחת של נשים שהבעלים שלה עברו אירוע מוחי, אבל הן לא הסכימו לקבל אותי. חרשתי את הרשת ולא מצאתי קבוצת תמיכה לבנות זוג לפגועי ראש וזה נראה לי הזוי. אני לא לבד".
כץ-סלע החליטה להרים את הכפפה, ולהקים בעצמה קבוצה שתמוכת באנשים במצבה, וכעת היא מחפשת שותפים או שותפות למסע הזה: "יכול להיות שאני היחידה שמרגישה צורך לשתף ולהיות עטופה ולעזור ולתמוך, אבל לבד אני בטוח לא, במדינה המשוגעת שלנו יש אין ספור מקרים כאלה. אז החלטתי שאם זה לא קיים, אז להקים בית חם ועוטף, זאת המטרה. קיבלתי כבר פניות מנשים שהציעו עזרה עם תמיכה סוציאלית או הנחיית קבוצות אבל קודם אני צריכה נשים".
בשבוע הבא כץ-סלע תעמוד מול מהמורה נוספת, כשביום שני ייחרץ גזר דינו של אותו נהג נמהר, שלא טרח לציית לחוקי התנועה ובכך גרר את משפחתה למציאות הקשה הזאת. הוא בחר שלא לעצור ברמזור אדום, ובכך חירב את חייהם. כץ-סלע אינה אופטימית באשר למערכת המשפט בישראל: "אני כל הזמן חושבת שגם אם הוא יקבל עונש, העונשים הם מגוחכים. אז מה זה משנה. לידינו באשפוז הייתה הבחורה שנפגעה בתאונת אופנוע, במקרה שלה הנהג, בנו של הירשזון, עלה על האופנוע כשהוא שיכור במודע – הוא השתחרר אחרי שלושה חודשים. אז אני לא אופטימית. מצד שני גם אם הוא יקבל כלא לשנים, שום עונש בעולם לא יחזיר לי את נדב, את החבר הכי טוב שלי, הוא פה פיזית, אבל הוא לא פה".
לפניות אל לירון כץ סלע - יש לפנות באינבוקס בעמוד הפייסבוק שלה
>> "את אמא, מי יעסיק אותך בכלל?" פרויקט "ראויות" למען שוויון הזדמנויות