"אני מקווה שהחגורה של המדים שלך תהיה הדוקה יותר"
היינו יחד כשהתגייסתי. אחד הדברים שלעולם לא אשכח בקשר המוזר הזה הוא שיחת טלפון מהטירונות. הוא אמר לי שבסוף הטירונות, הוא מקווה שהחגורה של המדים שלי תהיה כבר הדוקה יותר. למרות שלא הייתי נערה שמנה, או אפילו מלאה, זה התיישב מצוין על חוסר הביטחון שיש לכל נערה. לא ברור איך, אבל הייתי מספיק חזקה כדי לא לפתח הפרעות אכילה מההערות שלו. אני תוהה מה קורה אצל נערה שלא יכולה לעמוד מול טמטום כזה.
היום דבר כזה לא היה עובר אצלי בחיים. היום הייתי מראה לאדם שמולי מה הבעיה אצלו בזה שהוא מרשה לעצמו להעיר הערות כאלו, אבל הייתי אז ילדה בת 18 עם הרס עצמי שהשאיר אותי אתו, כי הוא מגניב וכי יש לו אופנוע וכי עדיין,, בטיפשותי ובצעירותי, הייתי עסוקה בלבחון את כולם, ובעיקר אותי.
הימים חלפו, שובצתי במקום רחוק מהבית והתחלתי להבין שיש מספיק אנשים סביבי שנשבים בקסמיי, גם בלי כל הפוזה. אז גם נפרדנו דרכינו. יותר מעשור לאחר מכן, כשאני במקום אחר בחיים, הרבה יותר שלמה עם עצמי, ראיתי אותו. ככה, משום מקום, ממש מתחת לבית.
"פתאום קלטתי אותו, את ה-אקס"
ואז קלטתי אותו. את ה-אקס. הסתכלתי עליו הולך. שיבה זרקה בשערו, הבטן השטוחה שלו הפכה לכרס עגלגלה. פתאום קסדת האופנוע שלו, ז'קט העור והעגיל באוזן נראו לי מגוחכים, אולי אפילו קצת פתטיים, כאילו הוא מסרב להכיר בזה שהוא כבר ציין 40. ריחמתי עליו. ריחמתי על השטחיות שלו, על מי שהוא היה, על מי שנדמה לי שהוא עדיין.
לא היה לי זמן להתכונן, להתיישר, לסדר את השיער, להסתיר קצת את הכתמים, כשלפתע הוא כבר חלף מטר ממני. במקום לעמוד זקופה (ונקייה) ולהודות לו שבעזרתו אני יודעת מה אני שווה, יצא לי מין נהימה עייפה כזו שהשמיעה: "היי" חלוש. זהו.
הוא מצדו זרק לי היי חצי מחוייך בחזרה, והמשיך הלאה.
"כל מה שיצא לי זה 'היי' עייף של אמהות"
וכך יצא שבמקום לספר לו כמה טוב לי, כמה מקסימות שתי בנותיי, כמה אני עצמאית, כמה אני נשואה לגבר שמעצים אותי ושיודע מה אני שווה, יצא לי רק "היי" עייף של אימהות. אבל רגע אחרי שהוא הלך, התעשתתי פתאום ויצא לי להרהר על מי שהייתי אז, לפני יותר מעשור.
כמה גדלתי והשתניתי מאז. איך אני כבר לא מזכירה את אותה 'נערה בהפרעה' שהייתי, שהיום אני הרבה יותר רגועה, יודעת מה אני שווה, מכירה את עצמי ומקבלת את חוסר השלמות שלי, על הדרך הארוכה שעשיתי כדי לאהוב את מי שמביטה בי מהמראה, למרות הגוף שהשתנה מההריונות. הבטן וסימני המתיחה שנשארים כחותם תמידי לאימהּות שלי, הפכתי לאישה שיודעת שהיא חכמה ושיש לה עוד הרבה מה ללמוד, אישה שאומרת לנשים אחרות כמה הן יפות כי הן באמת כאלו ומגיע להן לדעת את זה, כי אולי פעם מישהו אמר להן שהן צריכות לרדת רק עוד 5 ק"ג כדי להיות יפה יותר.
תוך כדי מחשבה הילדות שלי חזרו מהמגלשות. הבטתי בהן וידעתי שהחינוך שהן מקבלות ממני על הידיעה הברורה כמה כל אחת מהן מיוחדת הוא החינוך הכי טוב שאני יכולה לתת להן. תלמדו את הילדות והילדים שלכן כמה הם שווים, כדי שגם הם ידעו את זה, כדי שאף אחד לא יוכל להגיד להם אחרת.
*אורטל בירן גורפינקל היא דולה ומדריכת הכנה ללידה, בעלת "אמאהבה-הבית שלך לאמהות"
>> "כשזה לא צפוי, זה הכי טוב": מצאו אהבה מתחת לאף
>> "הוא אמר לי שהוא מתגעגע לריח שלי": בנות מתוודות על מפגשי האקס