החברה הדתית היא חברה סגורה בכל הנוגע לשיח סביב יחסי מין – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בנושא שבטאבו כמו הומוסקסואליות. אבל אישה אחת העזה לעקוף את הטאבו הזה, והיא מעלה לסדר היום נושא חשוב ובלתי מדובר אצל דתיים: זוגיות עם הומו.
מיטליה ארוסי, יועצת מינית בחברה הדתית, הרגישה שהנושא בנפשה לאחר שחברה קרובה שלה התגרשה על הרקע הזה מבעלה. "זו התמודדות קורעת לב שמשאירה המון פצועים בשטח", היא אומרת, ומסבירה שפעמים רבות למרות שמתרחשת יציאה מהארון בין בני הזוג, הסוד נשמר בקנאות כלפי חוץ - בגלל הרצון לגונן על הילדים או להתגונן מהקהילה ומהמעגל המשפחתי המורחב, שבשל הסגירות מתקשה לקבל את הסיטואציה.
לפני מספר חודשים יצרה ארוסי סדנה מיוחדת שיועדה לנשים שגילו שבני הזוג שלהן לא נמשכים כלל לנשים. המפגשים, לדבריה, היו מטלטלים. "היו שם הרבה דמעות אבל גם הרבה הומור. כל הנשים בקבוצה מטופלות על ידי אנשי מקצוע אחרים, ומטרת הסדנה הייתה לייצר להן מעין קבוצת תמיכה משלהן. כולן עדיין בקשר יומיומי מאז".
הנשים בקבוצה, היא מספרת, ספגו מהלומה קשה לנשיות ולמיניות שלהן בעקבות הרתיעה של בני הזוג מהגוף שלהן. "נשים סיפרו על שנים של דחיה מינית: על גברים שהעדיפו לחלוק איתן מיטת קומותיים של ילדים כדי להימנע מאינטימיות, על הימנעות מוחלטת מלהעניק להן מין אוראלי או לקיים יחסי מין באור, להתלבש לידן או לראות אותן מתלבשות. דיברנו הרבה על החזרת האינטואציה הנשית, התשוקה, האמון בגברים. על היכולת לחזור ולראות את הדברים המושכים שבי, את האישה שבי".
היו נשים שתהו אם אנאלי זו הדרך לבצע חדירה אצל רוב הזוגות
ליל המקווה חזר בסיפורים כלילה חודשי ומכונן, בו בן הזוג ההומו התחמק וחיפש מריבות במטרה שלא להתקרב ולהגיע ליחסי המין. "כנשים דתיות, חסרה לנשים האלה האינדיקציה מה נורמלי ומה לא נורמלי בשל חוסר הפתיחות בציבור שלנו לשוחח על זה", מסבירה ארוסי, "רבות מהן לא ידעו לומר לעצמן מהי תדירות מקובלת של יחסי מין בין בני זוג. היו נשים שחשבו שלשכב לילה אחד בחודש, בליל המקווה, זו כנראה תדירות נורמלית. היו נשים שתהו אם אנאלי זו הדרך לבצע חדירה אצל רוב הזוגות, כי פרט לתקופה שרצו להיכנס להריון, בשאר שנות הנישואין הן היו מקיימות יחסי מין עם הבעלים רק דרך פי הטבעת. בדיעבד, הן הבינו שזה היה קשור להנאה של בן הזוג שלהן כהומו. אלה נשים שלא ידעו אם גם אצל האחרים האישה היא תמיד היחידה שיוזמת, והן הרגישו חריגות בכך שיש להן עודף חשק מיני – כי אחרת איך יכול להיות שכולם מסביב מספרים בדיחות על נשים שמתחמקות מסקס, ואצלן זה ההיפך?"
בין היתר, חוו הנשים פגיעה עמוקה באמון. "הן אמרו לעצמן, אם לא ידעתי דבר כזה על האדם שאני חיה לצדו לפעמים אפילו עשר שנים, מה עוד הקרובים לי מחביאים ממני? עבדנו על לחשוף את הרגישות הזו בקשר עם הקרובים להן או הגברים שהן יוצאות איתם, לא להתנצל אלא לבנות אמון לאט לאט עם האדם שמולן".
ומה תפקידם של הרבנים בתמונה? רבים מהם, מן הסתם, יודעים – ומסרבים לעזור. לעתים, מספרת ארוסי, הם גם מחריפים את הבעיה. "שמעתי על רבנים שידעו לפני החתונה שהחתן נמשך לגברים, ועודדו את החתונה בכל זאת. הנשים סיפרו דברים מצמררים. נאמרו להן משפטים כמו 'בשואה לנשים לא היו חיי מין גם חמש שנים'".
אחת הנשים סיפרה לארוסי שלאחר שגילתה שבעלה הומו היא פנתה לרב ושאלה אותו אם גם לבתו שלו היה מאפשר להתחתן עם גבר כזה. "הרב ענה לה שאם הבן שלו היה הומו הוא היה רוצה אישה עבורו, ולכן תלמידו הוא בנו והוא קודם לטובתה. היה גם רב אחר, שידע שהבחור מקיים יחסיים מיניים בישיבה עם גברים אבל אמר לגבר הזה שהוא בטוח שברגע שהוא יידע אישה, זה יעבור לו. רב נוסף הצטדק כי לטענתו הגבר סיפר לו שפעם אחת חווה זיקפה למראה אישה. זה היה מספיק מבחינתו בשביל לא להתערב".
הנשים כועסות על הרבנים שאפשרו את הנישואים האלה?
"כמובן שיש הרבה כעס, תחושה של שה לעולה, מישהו השתמש בי, הגבר, הרב, הכל בשם ההלכה. יש גם כעס על חברים שידעו ולא מנעו. כעס כלפי החינוך הדתי, המורים, הרבנים והרבניות, שלא נתנו לנשים האלה את הכלים להבין מה נורמלי ומה לא נורמלי ולא העניקו את מכלול הידע".
מפתיע לשמוע שרוב הנשים שנפרדו מגבר הומו - נשארות דתיות למרות כל הביקורת. "האמונה שלהן התחזקה אבל קיום המצוות התרופף", מסבירה ארוסי, "התחושה שלהן כנשים מאמינות היא שזו הייתה דרך שהן היו צריכות לעבור, מסלול שהקב"ה בחר להעביר אותן בו, בין אם הוא הוגן ובין אם לא. קיום המצוות, לעומת זאת, קיבל זווית אחרת: הקב"ה יסלח לי אם נתעכב עם הכנסת השבת, כי קשה לארגן ארבעה ילדים לבד, או להקפיד על ניקיון הבית קלה כבחמורה בפס כשאני בלי בן זוג וכל העול נופל עליי. יש להן מין קירבה אמונית, תחושה שהקשר שלהן מול הקב"ה הוא כבר אחר, כזה שלא בנוי על דקויות".