לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת.
— הנשיא ביל קלינטון
כולם רוצים לדעת מהו אחוז הבוגדים באוכלוסייה, אבל זו שאלה שקשה לענות עליה, מפני שראשית יש להגדיר מהי בגידה. לאי־נאמנות אין הגדרה חד־משמעית וברורה, והעידן הדיגיטלי מציע מנעד מתרחב והולך של מפגשים אסורים פוטנציאלית. האם לצ'וטט זו בגידה? ומה בנוגע ל"סקסטינג" (החלפת מסרים בעלי גוון ארוטי), צפייה בפורנו, הצטרפות לקהילה מקוונת של חובבי פֵטיש כלשהו, להמשיך להיות פעיל בחשאי באפליקציות היכרויות, תשלום עבור סקס, עבור ריקודים אינטימיים, עבור עיסויים ארוטיים, סטוץ בין בנות, הישארות בקשר עם האקסית?
בהיעדר הגדרה אוניברסלית מוסכמת לשאלה מה נחשב בגידה, יש הערכות גסות בלבד באשר לשכיחותה בקרב זוגות אמריקנים: מ־26 עד 70 אחוזים בקרב נשים ומ־33 עד 75 אחוזים בקרב גברים. יהיו המספרים המדויקים אשר יהיו, הכול מסכימים שהם במגמת עלייה. ורבים מצביעים על נשים כאחראיות לעלייה, שכן הן סוגרות במהירות את "פער האי־נאמנות" (מחקרים מלמדים על זינוק בשיעור של 40 אחוזים מ־1990, בעוד השיעור בקרב גברים נותר בעינו).
למעשה, אם מרחיבים את הגדרת המושג "בגידה" כך שתכלול לא רק "יחסי מין", אלא גם קשר רומנטי, נשיקות ומגעים מיניים אחרים, סטודנטיות במכללות בוגדות לאין שיעור יותר ממקביליהן הגברים.
איסוף נתונים נתקל בקושי בשל עובדה פשוטה אחת: כשמדובר בסקס, אנשים משקרים — בעיקר בכל האמור בסקס שהם אינם אמורים לעשות. סטריאוטיפים מגדריים ממשיכים לבוא לידי ביטוי אפילו במעטה אנונימיות. החברה מבְנה את הגברים להתרברב ולהפריז בהצגת מעלליהם המיניים, ואילו נשים מצניעות, מכחישות וממעיטות בשלהן (נתון לא מפתיע בהתחשב בכך שעדיין יש שלוש ארצות שבהן נשים עשויות להיות מוּצאות להורג בעוון ניאוף). כנות מינית וכנות פוליטית אינן ניתנות להפרדה.
יתר על כן, אנחנו סתירות מהלכות. אומנם רוב האנשים אומרים שזה יהיה ממש לא תקין ולא הוגן אם בן/בת הזוג שלהם ישקרו בנוגע לניהול רומן, אבל אותם אנשים אומרים שזה בדיוק מה שהם יעשו אם הם עצמם ינהלו רומן. ובתשובה על שאלת השאלות: "האם תבגדו אם תדעו שלעולם לא תיתפסו?" מספר המשיבים בחיוב מרקיע שחקים. בסופו של דבר, סטטיסטיקה, מדויקת ככל שתהיה, לא יכולה לספק תובנה אמיתית על המציאות המורכבת של בגידות כיום. משום כך ההתמקדות שלי היא בסיפורים, לא במספרים. הסיפורים הם שמכניסים אותנו אל מעמקי עולם הנפש וחושפים בפנינו לבטים כמוסים בנוגע לנושאים, כמו: ערגה והתפכחות, מחויבות וחירות ארוטית. הנושא שעובר כחוט השני אצל כולם הוא תחושת הנבגדות שאחד מבני הזוג חש כלפי בן זוגו. אבל כל ה"מסביב" הוא שהופך את הדרמות האלה למרתקות כל כך. ובגלל הצורך האובססיבי שלנו בתוויות אנו נוטים לקבץ התנסויות רבות מדי תחת הכותרת "בגידה".
לו רק זה היה פשוט כל כך...
"האם קיימת יחסי מין עם אדם אחר מלבד בן/בת זוגך בשנים־עשר החודשים האחרונים?" לו היתה הגדרת בגידה פשוטה כמו תשובה חיובית או שלילית לשאלה זו, העבודה שלי היתה קלה הרבה יותר. הוויכוחים הכואבים שאני נחשפת להם מזכירים לי יום־יום, שגם אם צורות אחדות של חציית גבול אסורה אכן ברורות, עולם העבֵרות והחטאים עכור כמו עולם המיניות עצמו.
אליאס הציע לאשתו לינדה שהם ילכו לייעוץ זוגי. הם חלוקים בדעותיהם על הפרשנות של בגידה. הוא, לקוח קבוע במועדוני חשפנות, טוען להגנתו, "אני צופה, מדבר, משלם, אבל אני לא נוגע. איפה הבגידה פה?" לדעתו, הוא נאמן לגמרי. לינדה חושבת אחרת ושולחת אותו לישון על הספה.
אשלי גילתה שבת זוגה ליסה נפגשת מדי פעם עם החבר הקודם שלה טום. "היא אומרת שזה לא נחשב בגידה כי הוא גבר! אבל מבחינתי זה דווקא יותר גרוע. לא רק שהיא עושה את זה מאחורי הגב שלי, היא גם מקבלת משהו שאני לא יכולה לתת לה. האם אני רק ה'שלב' הלסבי בחיים שלה?"
שאנון הרגישה נבגדת כשגילתה שהחבר שלה קורבין קנה חבילת קונדומים — מוצר שהם לא צריכים כי הם מנסים להיכנס להיריון. קורבין מוחה, "לא עשיתי שום דבר! זה היה רק רעיון. עכשיו את רוצה לחטט לי בראש, ולא רק בטלפון?" "בעיני," היא משיבה, "קניית קונדומים זה לא רעיון!" נכון, אבל האם זו בגידה?
ומה לגבי פורנו? רוב האנשים יסכימו שחוברת "פלייבוי" ישנה תחת המזרן לא נחשבת בגידה, אבל הגבולות עשויים להיטשטש כשאנחנו עוברים מדפוס למסך. גברים רבים מחשיבים צפייה בפורנו כמשהו שנופל לאותה קטגוריה כמו אוננות — יש שאפילו מתגאים בכך שזה מונע מהם לבגוד. נשים, על פי רוב, אינן רואות זאת כך. ויולט, למשל, תמיד חשבה שיש לה ראש פתוח בנוגע לפורנו. כשהיא נכנסה לחדר העבודה של ג'ארֶד ותפסה אותו צופה בבלונדינית מתנשפת על מסך המחשב שלו, היא רק גילגלה עיניים והתלוצצה שהוא צריך למצוא לעצמו תחביב חדש. אבל כשהבלונדינית אמרה פתאום, "לאן הלכת, ג'ארֶד? גמרת?" היא הבינה שהוא בסקייפ. "הכי גרוע זה שהוא מנסה לשכנע אותי שזו לא בגידה," היא אומרת לי. "הוא קורא לזה 'פורנוגרפיה מותאמת אישית'."
אפשרויות הפלרטוט הן אינסופיות בָּעידן המקוון. כיום, ל־68 אחוזים מהאמריקנים יש טלפון חכם. פירושו של דבר, אם לצטט את אמירתו השנונה של הבדרן עזיז אנאסרי, "אתה מסתובב 24/7 עם מועדון פנויים־פנויות בכיס." ולא מדובר רק ברווקים וברווקות. לנשואים יש אתרים משלהם, כמו AshleyMadison.com הנודע לשמצה. האינטרנט דמוקרטי לעילא — הוא מאפשר גישה שוויונית אל התשוקות האסורות שלנו.
כבר אין הכרח אפילו לצאת מהבית כדי להתפרפר. אתם יכולים לנהל רומן ממש בזמן שאתם שוכבים לצד בן/בת הזוג שלכם במיטה. מטופל שלי, ג'ואכים, היה בתנוחת כפיות עם בעלו דין, כשלפתע שם לב שהוא מתכתב עם גבר אחר באתר Manhunt. קית וחברתו ג'ודי ישבו זה לצד זה על הספה וצפו בטלוויזיה, כשהוא זיהה את תנועת החלקת האצבע המוכרת על האייפון שלה. "היא אמרה שהיא היתה רק סקרנית, שזה כמו משחק, ושהיא אף פעם לא עושה עם זה משהו," הוא אומר לי. "אבל הסכמנו בינינו שאנחנו מוחקים את טינדר כחלק מטקס המחויבות שלנו!"
האינטרנט הפך את הסקס "נגיש, במחיר שווה לכל נפש ואנונימי", כדבריו של החוקר המנוח אל קופר. שלושת המאפיינים האלה תקפים באותה מידה לבגידה, והייתי מוסיפה מאפיין רביעי: עמימות. כשזה כבר לא החלפת נשיקות, אלא החלפת תמונות של זין; כששעה בחדר מלון הופכת להתכתבות לילית בסנאפצ'ט; כשארוחת צהריים אפופת סודיות מוחלפת בחשבון פייסבוק פיקטיבי, איך אנחנו אמורים לדעת מה נחשב בגידה? התחום המתפתח במהירות הזה של פעילויות חשאיות מחייב אותנו לחשוב מחדש ביסודיות איך אנחנו ממשׂיגים בגידה בעידן הדיגיטלי.
מי קובע את הגבולות?
הגדרת ניאוף היא בעת ובעונה אחת פשוטה מאוד ומורכבת מאוד. כיום, במערב, אתיקה של מערכות יחסים כבר אינה מוכתבת על ידי סמכות דתית. בני אדם, ולא האפיפיור, הם המגדירים מהי בגידה. המצב הזה יוצר יותר חופש, אבל גם יותר אי־ודאות. זוגות נדרשים לנסח את התנאים לעצמם ובעצמם.
כשמישהו בא ביוזמתו ומודה, "ניהלתי רומן," אף אחד לא מתווכח על הפרשנות. כשאת תופסת את בן זוגך עם מישהי אחרת, או כשאתה מוצא תכתובת דוא"ל רב־שנתית שחושפת חיים מקבילים סודיים, שוב, זה די חד וחלק. אבל כשאחד מבני הזוג מחליט שהתנהגותו של בן הזוג האחר היא בגדר בגידה, והתגובה היא "זה לא מה שאתה חושב," "לא היתה לזה שום משמעות," או "זה לא נקרא לבגוד," אנחנו נכנסים לתחום אפור. בדרך כלל הצד שחש נבגד הוא זה המסמן את קווי השבר ומפרש את מידת חשיבותם. האם העובדה שצד אחד חש פגוע צריכה לזַכות אותו בבעלות על ההגדרות?
מה שברור הוא שכל תיאור, אפיון והגדרה של בגידה בעידן המודרני כוללים את הרעיון של הפרת הסכם בין שני אנשים. לא מדובר עוד על חטא נגד אלוהים, הפרת ברית משפחתית, הכתמת הייחוס או פיזור משאבים כלכליים וירושות. בגידה היום היא בראש ובראשונה הפרת אמונים: אנו מצפים מהשותפים שלנו לנהוג על פי מערכת ההנחות המשותפות שלנו, ואנחנו מבססים את ההתנהגות שלנו על הציפייה הזאת. התנהגות מינית או רגשית כזו או אחרת לא כוללת בגידה בהכרח; העובדה שההתנהגות הזאת אינה כלולה בהסכם בין בני הזוג היא העניין. נשמע הגיוני. אבל הבעיה היא שאצל רובנו ההסכמים האלה אינם משהו שהקדשנו זמן רב לדיון עליו ולניסוח שלו. למעשה, אפילו לקרוא להם "הסכמים" זו מתיחת גבולות ההגדרה.
יש זוגות שמנסחים את המחויבויות שלהם בבירור ובמפורש, אבל רוב הזוגות מתנהלים על פי ניסוי וטעייה. מערכות יחסים הן מעשה טלאים של כללים והבנות שבשתיקה, שתפירתו מתחילה כבר בדייט הראשון. אנחנו משרטטים גבולות — קובעים מה בפנים ומה בחוץ. מגדירים תחומים של אני, אתה, אנחנו. האם מותר לנו לצאת לבלות לחוד, או שאנחנו עושים הכול יחד? האם אנחנו מאחדים חשבונות בנק? האם מצופה מאיתנו להשתתף בכל מפגש משפחתי?
אנחנו בוחנים את החברויות שלנו ומנסים להחליט מהי מידת החשיבות שלהן עכשיו, כשיש לנו זה את זה. אנחנו עושים מיפוי של אֶקסים — האם אנחנו ממשיכים להיות מעודכנים במה שקורה להם, מדברים עליהם, שומרים תמונות שלהם בטלפון, נשארים חברים שלהם בפייסבוק? התחום הזה בפרט, קשרים עם אנשים שהיו בעבר חלק חשוב מהחיים שלנו, מלמד על מידת חופש הפעולה שיש לנו לפני שאנחנו מתחילים לדרוך זה לזה על הבהונות. "לא אמרת לי שנשארת בקשר עם הבחורה ההיא מהקולג'!" "שכבנו עשר פעמים, ואני רואה שעדיין לא מחקת את הפרופיל שלך ב־Hinge." "אני מבין שהוא החבר הכי טוב שלך ושאתם מכירים מהגן, אבל את חייבת לספר לו הכול עלינו?"
כך אנחנו מסמנים את תחומי היחד והלחוד שלנו, משרטטים את קווי המתאר של חוזה היחסים המרומז שלנו. הרבה פעמים הגרסה שאחד מבני הזוג מתייק בקלסר הפרטי שלו שונה מזו של שותפו או שותפתו.
לעיתים זוגות חד־מיניים יוצאים מהכלל הזה. כמי שחיו זמן רב כל כך מחוץ לנורמות החברתיות המוסכמות ולחמו בגבורה להשגת הגדרה עצמית מינית, הם מודעים מאוד למחיר של ריתוק מיני ואינם ממהרים לכבול את עצמם. זוגות הומוסקסואלים נוטים יותר לדון בפתיחות בתנאי המונוגמיה מאשר להניח את קיומה בשתיקה. באותו אופן, מיעוט הולך וגדל של זוגות סטרייטים מתנסים בווריאציות שונות של א־מונוגמיה בהסכמה — כלומר, זוגיות שגבולותיה גמישים וחדירים יותר, אבל גם מפורשים יותר. זה לא אומר שהם חסינים בפני ייסורי הבגידה, אבל סיכוייהם טובים יותר לראות עין בעין מה נחשב בגידה.
לעומתם, בעיני אידיאליסטים מודרנים של האהבה, עצם העיסוק המפורש בתנאי המונוגמיה מפוגג את הקסם הייחודי הטמון בלבו של החלום הרומנטי. מרגע שמצאנו את "האחד" או "האחת", אנחנו מאמינים שלא אמורים להיות צורך באדם אחר, תשוקה אליו או משיכה כלפיו. לכן חוזי השכירות שלנו מפורטים הרבה יותר מהסכמי הזוגיות. אצל זוגות רבים היקף הדיון מסתכם בחמש מילים: "אני תופסת אותך, אתה מת."
הגדרה חדשה
מבחינתי, בגידה כוללת את אחד או יותר משלושת רכיבי היסוד הבאים: סודיות, אלכימיה מינית ומעורבות רגשית. לפני שאני מתקדמת הלאה, חשוב לי להבהיר שלא מדובר בשלושה קריטריונים נוקשים; אני רואה אותם יותר כשלוש פאות של פריזמה שדרכה אדם צריך להביט בחוויות ובתפיסות שלו. עם זאת, הרחבת ההגדרה אין פירושה שקיעה לרלטיביזם מוסרי (מוסר יחסי). לא כל הבגידות נולדו שוות. בסופו של דבר, מדובר בעניינים אישיים ובראייה סובייקטיבית שלהם. המטרה שלי היא לספק לכם מסגרת וכלים שיעזרו לכם לנתח ולהבין את הנסיבות האישיות שלכם ולתקשר בצורה מעמיקה יותר עם האנשים שאתם אוהבים.
סודיות היא מאפיין עיקרי ומובהק של כל בגידה. רומן חי תמיד בצִלה של מערכת היחסים הראשית בתקווה שלעולם לא יתגלה. הסודיות היא־היא שמעצימה את המטען החשמלי הארוטי. "סקס ושקרים מרכיבים קוקטיל ערב לחך", כותבת העיתונאית ג'וליה קלר. כולנו מכירים מילדות את החדווה שבשמירת סודות. הם גורמים לנו להרגיש חזקים, פחות פגיעים ויותר חופשיים. אבל ההנאה האפלה הזאת אינה יאה לחיים הבוגרים. "תמיד הייתי טיפוס שפיו ולבו שווים: מה שאתה רואה זה מה שתקבל," אומרת אליזבת, מזכירה משפטית דקדקנית שהבינה, לאחר שניהלה רומן עם לקוח, שהיא נהנית להתגנב ולחמוק ולעשות דברים בהסתר. "הגילוי שאני יכולה לחיות באופן מנוגד לחלוטין לערכים שתמיד דגלתי בהם היה מבלבל ומרגש בעת ובעונה אחת. אני זוכרת שיחה שלי עם אחותי, שלא הפסיקה לדבר על העוולות שרמאים ובוגדים גורמים, וכל הזמן חייכתי בתוכי בגלל הסוד שלי. לו רק היתה יודעת שהיא מביטה בפניה של 'פושעת'."
מקס מיטיב לתאר את התערובת הנפיצה הזאת של אשמה ועונג ומודה, "רגע אחד הרגשתי כאילו אני חלאת אדם, אבל רגע אחר כך ידעתי שאני נוגע בתמצית של משהו שאני פשוט מוכרח להרגיש שוב." הוא בן שלושים ושבע, אב מסור לשלושה ילדים שאחד מהם לוקה בשיתוק מוחין, והוא נחוש ועיקש ביחס לשתיקתו: "לעולם לא אגלה לאשתי שמצאתי חבל הצלה לחיים אצל אישה אחרת, אבל לעולם לא אתחרט על כך. זה היה חייב להישמר בסוד. לא היתה שום דרך אחרת לעשות את זה! הרומן נגמר, הסוד חי וקיים."
אחת הסגולות החזקות של הסודיות היא יכולתה להעניק תחושה של אוטונומיה ושליטה. זה נושא שאני שומעת שוב ושוב, בעיקר מנשים, אבל גם מגברים שמרגישים מוחלשים בדרך כזו או אחרת. "כאדם שחור בעולם האקדמיה הלבן אתה חייב תמיד לשחק על פי הכללים. לאדם כמוני אין הרבה מרחב תמרון," מסביר טיירל. אני לא מופתעת כשהוא מספר לי שהרומנים שלו היו המרחב שבו הוא היה יכול לקבוע את הכללים. "אתם לא יכולים לשלוט בי בכל מקום" — זו היתה המנטרה שליוותה את האהבהבים שלו.
רומנים הם נתיב לסכנה, לסיכון ולאנרגיה המתריסה של עבֵרה. מועֵד המפגש הבא לוט בערפל — אבל לפחות מובטח לנו הריגוש שבציפייה. אהבת ניאוף מתקיימת ביקום משל עצמה, נפרדת משאר העולם. רומנים משגשגים בשולי חיינו, וכל עוד אינם נחשפים לאור היום, קסמם נשמר.
עם זאת, סודות אינם רק משחק נחמד ומהנה, אפילו לא לזה שנוצֵר אותם בלבו. הם מצויים בליבת מעשה הבגידה ומזינים את השקרים, את ההכחשות, את הרמייה ואת המזימות המשוכללות. מי שמנהל חיים כפולים אפופי שקר והסתרה עשוי לחוש מבודד ועם הזמן לפתח תחושות של בושה ותיעוב עצמי. כשאני שואלת את מלאני מדוע החליטה לסיים כעת את הרומן בן שש השנים שלה, היא משיבה, "כל עוד הרגשתי אשְמה, עדיין ראיתי את עצמי כאדם טוב שעושה דברים רעים. אבל ביום שבו הפסקתי להרגיש אשמה, איבדתי את הכבוד העצמי. הבנתי שאני סתם אדם רע."
בעבור בן הזוג המרומה, גילוי קיומם של הסודות הוא־הוא הדבר ההרסני ביותר. לרבים, בפרט בארצות הברית, השקרים האינסופיים הם שמותירים את הצלקות העמוקות ביותר. אני שומעת זאת שוב ושוב, "זה לא שהוא בגד; זה שהוא שיקר..." ואולם אותה הסתרה שבמקומות מסוימים בעולם נחשבת מגונה כל כך, ממותגת מחדש במקומות אחרים כ"חשאיות". בסיפורים שאני שומעת שם הנחת היסוד היא שרומנים הולכים יד ביד עם שקרים והסתרה. דווקא העובדה שאדם לא היטיב להסתיר את מעשיו היא שנחשבת משפילה ופוגענית.
כל דיון על בגידות מחייב אותנו להתמודד עם סוגיית הסודיות, המשיקה לסוגיית הפרטיות. היכן הפרטיות נגמרת והסודיות מתחילה? האם חיטוט נחשב טקטיקה מקדימה לגיטימית? האם אינטימיות דורשת שקיפות מוחלטת?
אלכימיה מינית היא מונח שאני מעדיפה להשתמש בו במקום "סקס", כי אני מעדיפה הגדרה של מיניות החורגת מעבר לזו של ביל קלינטון — כזו שאינה מוגבלת לרפרטואר צר של אקטים מיניים, אלא כוללת הבנה רחבה יותר של הארוטיקה הגופנית, של הנפש הארוטית ושל האנרגיה הארוטית. בבחירה שלי במונח "אלכימיה מינית" אני מבקשת להבהיר שלעיתים רומנים כוללים יחסי מין ולעיתים לא, אבל כך או כך הם תמיד ארוטיים. כפי שמרסל פרוסט הבין, הדמיון שלנו, ולא האדם האחר, הוא האחראי לאהבה.8 ארוטיות גורמת לכך שנשיקה מדומיינת יכולה להיות עוצמתית ומסעירה כמו שעות של תינוי אהבים בפועל. אני חושבת על שרמין, אישה ג'מייקנית בת חמישים ואחת ובעלת חיוך מידבק, שנוהגת לצאת לארוחות צהריים ממושכות עם עמית צעיר שלה, רוי. היא טוענת בתוקף שהקשר שלהם לא מהווה הפרה של נדרי הנישואים שלה. "לא קיימנו יחסי מין. מעולם אפילו לא נגענו זה בזה; אנחנו רק מדברים. איפה פה הבגידה?" אבל כולנו יודעים שהכחשה יכולה להיות ארוטית כמו מימוש. שורשי התשוקה נמצאים בהיעדר ובכמיהה. כשאני דוחקת בה היא מודה, "מעולם לא הייתי מגורה כל כך. זה כאילו שהוא נוגע בי בלי לגעת בי." מה היא מתארת אם לא אלכימיה מינית? ארוחת צהריים תמימה יכולה בהחלט להתלהט, גם אם שרמין בסך הכול מְתרגלת — כמו ששריל סטרייד כינתה זאת — "דייט על יבש".
"כלום לא קרה!" הוא הפזמון החוזר הנפוץ בקרב אנשים שתופסים סקס רק פשוטו כמשמעו, במובן המילולי של המילה. אחרי ששתה יותר מדי במסיבת יום ההולדת של עמיתה שלו, אֵבִּי, נענה דסטין להזמנתה להישאר לישון בדירתה. כאשר נשאל על כך למחרת על ידי חברתו ליה, הוא חזר שוב ושוב בנחרצות על אותן שלוש מילים. "טוב, אם את מוכרחה לדעת, ישַנו באותה מיטה. אבל אני אומר לך, לא קרה כלום." באיזה שלב בדיוק "משהו קורה?" אני תמהה. ליה מוטרדת בינתיים מאין־ספור שאלות: האם הם היו עירומים? האם היא ישנה חבוקה בזרועותיו? האם הוא חיכך את אפו כנגד פניה הישנות? האם היתה לו זקפה? האם זה באמת לא כלום?
לסיפורים האלה יש לקח חשוב מאין כמותו — רומנים רבים מבוססים פחות על סקס ויותר על תשוקה: התשוקה להרגיש נחשק, להרגיש מיוחדת, להיראות ולהרגיש מחובר, למשוך תשומת לב. כל אלה מייצרים ריגוש ארוטי שגורם לנו להרגיש חיוניים, מחודשים, טעונים. מדובר באנרגיה יותר מאשר בפעולה, בקסם יותר מאשר במגע.
אפילו כשזה מגיע לאקט המיני עצמו, מערכת המגננה של הנואפים זריזה מאוד במציאת נסיבות מקלות. אנשים עושים שמיניות באוויר בניסיון להוציא את הסקס מהסקס. עמיתה שלי, פרנצ'סקה ג'נטילה, ערכה רשימה של כמה מההשלמות היותר יצירתיות למשפט שתחילתו היא "זה לא היה סקס כי..."
"...לא ידעתי איך קוראים לה."
"...אף אחד לא גמר."
"...הייתי שיכורה/מסטולה."
"...לא נהניתי."
"...אני לא בטוחה שאני זוכרת את הפרטים."
"...זה היה עם מגדר שאיתו אני בדרך כלל לא שוכב."
"...אף אחד אחר לא ראה."
"...נשארנו לבושים."
"...רגל אחת היתה על הרצפה."
כל התשובות הנ"ל מתייחסות לעולם הפיזי. בעולם הסייבר העניינים מסתבכים. האם סקס וירטואלי נחשב סקס אמיתי? כשאתה צופה בתחת עירום על המסך שלך, האם אתה רק משוטט בחופשיות במחוזות הדמיון הפרטיים והבטוחים שלך, או שמא חצית את הגבול ונכנסת לתחום המסוכן של בגידה? בעיני אנשים רבים, חציית הרוביקון מתרחשת כשמעורבת באקט אינטראקציה — כשכוכבנית הפורנו הופכת לאישה בשידור חי במצלמת וידיאו ביתית, או כשתמונות העירום אינן באיזה חשבון טאמבלר אנונימי, אלא נשלחות לטלפון שלה מגבר בשר ודם. ואיך צריך להתייחס למציאות מדומה? האם היא ממשית או מדומיינת? אלה הן שאלות חשובות שאנו כתרבות מתחבטים בהן, ואין להן תשובות חד־משמעיות. כפי שהפילוסוף אהרון בן זאב גורס, בצדק: "המעבר ממציאות מדומה סבילה למציאות מדומה אינטראקטיבית הוא מהפכני יותר מהמעבר מתמונות בודדות לסרטי קולנוע." אנחנו יכולים להתווכח מה אמיתי ומה מדומיין, אבל אלכימיה ארוטית היא משהו ברור ומובהק.
גם אם נרחיב את המבט כדי לכלול מגוון התנהגויות מיניות, עדיין יש להניח שלא נגיע להסכמה בעניין המשמעויות שלהן או המקום שאליו יש לשייך אותן. כל הדיונים האלה מעוררים באופן בלתי נמנע את השאלה הטורדנית באשר למהות או לטבע של החופש הארוטי. האם אנו מצפים שהעולם הנפשי הארוטי של בני הזוג שלנו ישתייך כל כולו לנו? כוונתי למחשבות, לפנטזיות, לחלומות וזיכרונות, לדברים שמדליקים, מושכים ומחרמנים אותם, לעולם העינוג העצמי שלהם. ההיבטים האלה של המיניות אישיים מאוד, חלק מהעצמיות הריבונית שלנו, ומתקיימים בגן הסודי שלנו. ואף על פי כן לא מעט אנשים רואים כל דבר מיני של בן זוגם כמשהו שיש לחלוק בו ולשתף אותו. בעיניהם, הגילוי שבן הזוג שלהם מאונן או שבת הזוג שלהם עדיין קשורה רגשית לאקס שלה כמוהו כבגידה. לתפיסתם, כל ביטוי עצמאי של מיניות — ממשי או מדומיין — הוא הפרה של הסכם או אמון. גישה אחרת גורסת: יש לאפשר לכל אחד מבני הזוג מרחב למידה מסוימת של אינדיווידואליות ארוטית; זה גם מכבד את הפרטיות והאוטונומיות של בני הזוג וגם מלמד על קיומה של אינטימיות בריאה. לאורך עשרות שנות עבודתי עם זוגות נוכחתי לדעת שאלה שהצליחו לשמר את הניצוץ הארוטי דולק הם אלה שחשים בנוח עם מידה של מסתורין בזוגיות שלהם. גם אם הם מונוגמיים במעשיהם, הם מכירים בכך שהמיניות של בני זוגם אינה רכושם הפרטי והם אינם בעליה. דווקא אותו ממד חמקמק של האחר הוא שמושך אותם לחזור שוב ושוב כדי לגלות עוד.
כל זוג צריך לנהל דיון על מידת העצמאות הארוטית של כל אחד מבני הזוג כחלק מהשיחה הרחבה יותר על אינדיווידואליות ועל אופי הקשר שלנו. ברוב המקרים מה שקורה הוא שכחלק מהמאמצים שלנו להגן על עצמנו מבגידה אינטימית, אנחנו תובעים זכות גישה, שליטה ושקיפות. ובכך, אנחנו מסתכנים בִּבְלי דעת במחיקת אותו מרחב בינינו המשמר את התשוקה בחיים. אש זקוקה לאוויר.
מעורבות רגשית היא רכיב היסוד השלישי המתקיים ברוב הבגידות. רוב הרומנים כוללים רכיב רגשי במידה כזו או אחרת. בקצה ה"עמוק" של הספקטרום נמצאת פרשת האהבים, שבה שלל רגשות השתוקקות מלבבים הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה. "חשבתי שידעתי מה זאת אהבה, אבל מעולם לא הרגשתי כך לפני כן", היא אמירה שחוזרת על עצמה תדיר. אנשים במצב הזה מדברים איתי על אהבה, על התעלות, על התעוררות, על גורל, על התערבות שמֵימית — משהו כה טהור עד שלא יכלו להתעלם ממנו או לפסוח עליו, כי "התכחשות לרגשות האלה היתה מעשה של בגידה עצמית." בשביל אלה המעורבים בסיפור אהבה כזה שאין כמותו, המונח "רומן" דל מדי, אין בו כדי לתאר את העומק הרגשי של החוויה. "לקרוא לזה בגידה זה לצמצם את זה למשהו וולגרי," אומר לוּדוֹ. "מנדי היתה האדם הראשון שאיתו יכולתי לדבר בגילוי לב על ההתעללות של אבא שלי כי היא עצמה עברה משהו דומה. כן, היה לנו סקס, אבל זה היה הרבה מעבר לזה."
ככל שננוע לאורך קו הרצף, נגלה מנעד שלם של מפגשים הכוללים מידות שונות של אינטימיות רגשית. בקצה ה"רדוד" יש סטוצים (זיון חד־פעמי או סדרת מפגשים קצרת מועד) שהם בילוי מהנה שיכול להיות אנונימי, וירטואלי או בתשלום. ברבים מהמקרים האלה אנשים טוענים בתוקף שאין במעשים האסורים שלהם שום מעורבות רגשית. יש שאפילו מרחיקים לכת וטוענים שמשום כך המעשים האלה לא נחשבים בגידה. "אני משלם לבחורה כדי שהיא תעזוב!" אומר גאי. "זה כל הקטע עם זונה, שאתה לא מתאהב בה. לכן זה לא מאיים על הנישואים שלי." כאן הפזמון החוזר הוא, "לא היתה לזה שום משמעות!" אבל האם סקס הוא אי־פעם באמת רק סקס? נכון שזיון אקראי יכול להתרחש בלי שום רגש, אבל עדיין יש משמעות רבה לעצם העובדה שהוא קרה.
מה שמעניין וגם אירוני הוא שמצד אחד, יש אנשים כמו גאי שממזערים את המעורבות הרגשית כדי לגמד את העלבון ("לא היתה לזה שום משמעות!), ומצד אחר, יש אחרים, כמו שרמין, שמדגישים את האופי הרגשי של הקשר לשם אותה מטרה בדיוק ("לא קרה שום דבר!")
דיו רבה נשפכה בניסיונות לקבוע איזה חטא חמור יותר — אהבה אסורה או סקס אסור. איש־איש ורגישויותיו הייחודיות. יש אנשים שאינם מוטרדים מהתקשרות רגשית של בן/בת זוגם אל אדם אחר, כל עוד בן/בת הזוג שומרים את הידיים שלהם לעצמם. אחרים לא עושים עניין גדול מסקס ומעניקים זה לזה חופש להשתעשע — בתנאי שלא מעורבים רגשות. הם מכנים זאת "מונוגמיה רגשית". אצל רובנו סקס ורגשות כרוכים יחדיו וקשה להפריד ביניהם. לעיתים יש הרבה משניהם, לעיתים יותר מהאחד או יותר מהשני, אבל בדרך כלל שניהם נוכחים בארגז החול של הנואפים.
מה לגבי רומנים רגשיים?
בשנים האחרונות מסתמנת קטגוריה חדשה: "רומן רגשי". זה המונח הטרנדי בלקסיקון הבגידות העכשווי, והוא נועד לתאר בגידות שאינן כוללות יחסי מין, אבל יש בהן קרבה רגשית לא הולמת, האמורה להיות שמורה בלעדית לבן/בת הזוג, קרבה המרוקנת את מערכת היחסים העיקרית ומחלישה אותה.
זהו מושג מורכב הדורש בדיקה וניתוח מדוקדקים. כל כך הרבה "רומנים רגשיים" טעונים מתח מיני, בלי קשר לשאלה אם איברי מין באו במגע או לא, ולטעמִי התיוג שלהם בשם החדש הזה מקדם רֶדוּקְצְיוֹנִיזְם של ארוטיקה. ברור לגמרי שרומנים יכולים להיות מיניים גם בלי חדירה של פין לפות, ובמקרים כאלה מוטב לקרוא לילד בשמו.
עם זאת לעיתים המונח "רומן רגשי" אכן מוּחָל על יחסים שהם אפלטוניים באמת, אך נתפסים כ"קרובים מדי". בעיני רבים כיום — וזהו רעיון שהוטמע עמוקות באידיאלים של הזוגיות המודרנית — נישואים כרוכים באינטימיות רגשית ובכנות מוחלטת, ולכן כאשר אנחנו פותחים את חיי הנפש שלנו בפני מישהו אחר, זה צעד שעשוי להיתפס כבגידה. המודל שלנו לאהבה רומנטית הוא כזה שבו אנו מצפים מבני הזוג שלנו להיות חברי הנפש העיקריים שלנו — האדם היחיד שעמו אנו חולקים את החלומות, החרטות והחרדות הכמוסים ביותר שלנו.
אנחנו מהלכים פה בארץ לא נודעת. הדורות הקודמים, שתפיסת הנישואים שלהם לא אורגנה סביב בלעדיות רגשית, לא העלו על דעתם כלל לראות בקשר רגשי בגידה. ואכן, הרעיון החדש הזה עדיין לא מקובל בחלקים רבים של העולם. האם זו תפיסה מועילה לזוגות בימינו? נישואים תמיד איתנים יותר כאשר לבני הזוג יש אנשים אחרים שבאוזניהם הם יכולים לפרוק את אשר על לבם ולתַנות את צרותיהם. כאשר כל הצרכים הרגשיים שלנו מתועלים אל אדם אחד בלבד, מערכת היחסים עלולה להפוך פגיעה יותר.
ברור בעליל שהמים נעכרים מהר מאוד כשאנחנו נכנסים לעובי הקורה של תופעת הבגידה הרגשית ומנסים לנתח את הדקויות שלה. מצד אחד, פעמים רבות הטענה לחיבור של הלב משמשת כיסוי לקשר ארוטי. כשאישה מתלוננת שבן זוגה שקוע כל כולו ב"ידידה" החדשה שלו — מצ'וטט איתה בלי הפסקה בסנאפצ'ט, מסתמס איתה, מכין לה רשימות השמעה — אני מבינה את התסכול שלה, אבל גם מבהירה לה שמה שמפריע לה הוא לא רק הפן הרגשי, אלא גם הפן המיני. מצד אחר, יחסים רגשיים עמוקים עם אחרים נחשבים פורקן לגיטימי לרגשות ולצרכים שאין להם מענה במסגרת הנישואים. כן, זוהי קרקע בוגדנית מאוד, ואני הולכת על החבל הדק הזה שוב ושוב כמעט בכל מפגש טיפולי שלי. במצב הלא ברור הזה אין פלא שאנשים רבים מעדיפים להיצמד לפרשנות הצרה ביותר של בגידה — כלומר, סקס אסור.
עם זאת אני ממליצה לכם לחשוב מהי בגידה בעיניכם, לברר עם עצמכם מה אתם מרגישים בנוגע אליה ולדבר על כך בפתיחות עם בן/בת הזוג שלכם — לשאול כיצד הוא או היא תופסים אותה.
מחליפים תפקידים, משנים סיפורים
לפעמים אנחנו מגדירים בגידה; פעמים אחרות היא מגדירה אותנו. אנחנו מתפתים לראות את התפקידים במשולש הבגידה כקבועים: בן זוג נבגד, בוגד, מאהב. אבל בפועל רבים מאיתנו עשויים למצוא את עצמנו ביותר מעמדה אחת, ונקודת המבט שלנו על ההתרחשות והמשמעויות שלה תשתנה לפי הנסיבות.
התר, רווקה ניו יורקית, מנהלת בחברה עסקית ומסודרת כלכלית, נמצאת בשיא תקופת הפוריות שלה ועדיין מקווה לסוף טוב ולאושר לעולמי עד. לפני שנתיים היא נפרדה מארוסה פרד, לאחר שגילתה במחשב שלו קובץ התכתבויות עם שירותי ליווי, שכלל פירוט של בקשות קינקיות שונות ומשונות ומועדי פגישות. היא חשה נבגדת למראה התפריט המיני האקלקטי שלו, אבל עיקר כעסה היה על כך שהוא לא ספר אותה. היא השתוקקה לזוגיות מונוגמית דינמית ולוהטת, אבל הוא לקח את הטסטוסטרון שלו למקום אחר והביא הביתה גרסה אדישה וחסרת תשוקה של עצמו. התרפיסטית שלהם אמרה לה שפרד צריך להתבגר, ושהוא יהיה בן זוג נהדר בעוד ארבע־חמש שנים. "מבחינת עלות־תועלת, זה לא היה שווה את זה," היא אומרת. "כשחשבתי מה אני צריכה לעשות בין גיל שלושים ושבע לגיל ארבעים, זה בטח לא היה לשמש אמא לפרד ולגדל אותו עד שיתבגר."
בקיץ שעבר, ברכבת מבוסטון לניו יורק, היא פגשה גבר חדש, את ריאן. מבטיהם הצטלבו, והיא הרגישה את הקליק. הוא היה גלוי לגמרי בנוגע למצבו: "אני נשוי שלוש־עשרה שנים, עם שני ילדים, ואני בדרך החוצה." ריאן ואשתו בלייר הסכימו שזה נגמר ביניהם, אבל עדיין התמהמהו עם ההחלטה מתי ואיך לבשר את החדשות לילדים: בסוף השבוע המשפחתי במחנה הקיץ או רק בסתיו, לפני תחילת שנת הלימודים.
הנקודה המעניינת היא שעד זמן לא רב לפני כן התר עצמה חשה נבגדת. האם היא חושבת על זה, שאלתי אותה, שעכשיו היא זו שמנהלת רומן עם גבר נשוי? "זה הדבר האחרון שרציתי," היא אומרת. "אבל זה לא באמת רומן. הנישואים של ריאן אולי לא הסתיימו חוקית, אבל הם הסתיימו מכל בחינה אחרת."
אני מקשה עליה. "אבל אשתו לא יודעת, נכון? זה לא שאמרת לו, 'לך הביתה, טפל בעניין הלא גמור שלך, ואז תחזור אלי.'"
היא מיד נכנסת למגננה: "רגע, מתי נישואים נגמרים באמת? כשישנים בחדרים נפרדים? אחרי שמודיעים למשפחה ולחברים? כשמגישים בקשה לגט? זה תהליך ארוך, ולא הצלחתי להחליט איזה ציון דרך על ציר הזמן יהיה מספק בשבילי." אני שמחה לראות את התר קורנת. אני גם מודעת לכך שלנוחיותה היא הגמישה את הקריטריונים שלה לבגידה, עכשיו כשהיא בצדו האחר של המתרס.
לא חלפו כמה שבועות, והאור בעיניה כבה. היא מספרת שאחרי חודשיים של מפגשים חשאיים היא וריאן בילו סוף־סוף סוף שבוע שלם יחד, והיא היתה מאושרת כפי שלא היתה מזמן. אבל כעבור כמה ימים היא נבעטה מגן עדן, כשריאן צילצל והודיע שבלייר יודעת הכול, אפילו את שמה של התר, תודות לאייפד שלו שאותו השאיר בטעות על השידה בחדר השינה.
כעת, במצב החדש שנוצר, בלייר כבר לא מעוניינת במסלול האיטי לגירושים. היא לקחה את הילדים והסתלקה לשבוע והשאירה את ריאן לבד במערכה — כעת עליו להסביר את המצב להוריו ולחברים שלהם. באבחה אחת, מה שהיה ניצני רומן בין שני אנשים הפך להתפרקות מערכתית. כולם מעורבים, והגורלות של כולם קיבלו תפנית חדשה.
מנקודת המבט של בלייר, שאלת העיתוי חדלה להיות רלוונטית. "התרחקנו" הפך ל"הוא בגד בי". מנקודת המבט של ריאן, "אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ולא לפגוע באף אחד" הפך ל"איך אני מסביר את זה לילדים ולהורים שלי?" והתר — היא הפכה להיות מי שהמיטה עליהם את המכה הקטלנית. כמי שנבגדה על ידי פרד, הדבר האחרון שהעלתה על דעתה הוא שתמצא את עצמה בתפקיד "האישה האחרת". תמיד היו לה דעות מוצקות על בני זוג מחויבים שבוגדים, ודעות מוצקות עוד יותר על המאהבות שלהם. היא אינה גנבת בעלים בשום אופן. היא תמיד ראתה בעצמה חברה גאה במסדר הנשים הסולידריות זו לזו, ועכשיו היא נמצאת בעמדה של אלה שהיו בזויות בעיניה. המחשבה על בלייר קוראת את התכתובות השאננות שלהם, הודעה אחרי הודעה, גורמת לדמה לקפוא בעורקיה.
זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת סיפור כזה על היפוך תפקידים ועל שיפוט שהפך להצדקה. כשמדובר בבגידות, כמו רוב הדברים בחיים, בני אדם לוקים במה שפסיכולוגים חברתיים מכנים הטיית מְבַצֵעַ־צופה. אם אתה בוגד, זה מפני שאתה אדם אנוכי, חלש ולא אמין. אבל אם אני בוגד, זה בגלל המצב שנקלעתי אליו. כשמדובר בנו, אנחנו מדגישים את הנסיבות המקלות; כשמדובר בזולת, אנחנו משמיצים את האופי שלו.
הגדרות בגידה נגזרות מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ואלה משתנים עם הזמן ועם הנסיבות. אהבה בתחילת דרכה להוטה לשמוע את מה שהיא רוצה לשמוע ומצליחה איכשהו לעגל פינות ולעקוף מכשולים. כשריאן אמר להתר שהוא לא ישן עם אשתו באותה מיטה, היה לה קל לראות אותו כגרוש יותר מנשוי ואת עצמה כחפה מפשע. אהבה דחויה מקשיבה באוזן לא סלחנית ומייחסת כוונה זדונית לכל מהלך. כעת בלייר משוכנעת שריאן מעולם לא התכוון לחוס על רגשותיה וככל הנראה בגד בה כל הזמן.
אהבתה האוטופית של התר ספגה מכה. היא כבר דמיינה את עצמה בהיריון עם ילדו של ריאן, מחזיקה את ידיהם של שני בניה החורגים החדשים, שמתים עליה, ואת ארבעתם נוסעים לבקר בבית הוריו של ריאן. עכשיו היא תצטרך לפגוש את כולם בתפקיד המשפיל של המאהבת. בעיני הילדים, לנצח היא תהיה האישה שאיתה אבא שלהם בגד באמא שלהם. למרות כל כוונותיה הטובות הוכתמה התר באות קלון.
"זו תהיה דרך ארוכה," היא אמרה לי, "אבל אני מוכנה לאתגר." בחלוף הזמן עקשנותה השתלמה. היום היא וריאן נשואים, ויש לה קשר טוב עם הוריו ועם ילדיו. בקיץ הבא הם מצפים להולדת ילדם הראשון. מעניין איך היא מגדירה בגידה עכשיו.