בשבוע שעבר נתקלתי באקס המיתולוגי שלי. אירוע נדיר ואקזוטי זה קיבל אפקט מיסטי של ממש, כשקלטתי שאני לבושה היטב, השיער שלי נראה מצוין והחבר הנוכחי שלי – גבר תכול עיניים בעל חוש הומור מופלא ומשכורת בת 5 ספרות – מחכה לי בקצה הרחוב. הייתכן שניצחתי את מרפי?
בניגוד לכל נבואות הזעם שמרעיפות עלינו בלוגריות מושחזות ורווקות מנוסות בעיתוני נשים, הסיטואציה לא יכלה להתרחש בעיתוי טוב יותר: בדיוק הורדתי שני קילו, מקום עבודה שנטשתי החל לחזר אחריי בעקשנות, חשבון הבנק שלי ביתרה חיובית, והחיים מחייכים אלי כמו פרסומת למשחת שיניים. ואכן, לפגישה המקרית הזאת היה פוטנציאל אדיר לנקמה אלגנטית ופוקחת עיניים מסוג "תראה מה הפסדת ותאכל את הלב". אבל משהו עצר בעדי.
הוא עמד עם הגב אליי, משוחח עם מישהו ואוחז בשקית זבל גדולה. לא היה מקום לטעויות – הייתי מזהה את העורף הזה גם אם היו מעירים אותי מתרדמת. זה היה מ', במלוא 180 הסנטימטרים שלו, עם אותה יציבה גמלונית ומוכרת. רציתי לגשת אליו, להגיד היי, להגיד משהו, אבל מצאתי את עצמי פונה לכיוון הנגדי. חציתי את הכביש באמוק של אסירה נמלטת, כשהלב שלי הולם בסנכרון מושלם עם טפטופי העקבים החפוזים על המדרכה. אין דרך עדינה לתאר את זה: ברחתי מ-מ' כאילו היה נגוע בשפעת חזירים.
זה לא הוא, זאת אני
נשים מפחדות מהרגע שבו יעמדו מול אהבת הרפאים שלהן. גם אני הייתי שם, דוחפת זיכרונות כואבים לבוידעם של המוח, מתחמקת בנחישות מכל המקומות שנהגנו לצאת אליהם. אלא שמאז הפרידה המייסרת הספקתי להתגעגע, לקנא, לסלוח, ולטפח לא מעט מערכות יחסים הרמוניות ומלאות תשוקה. בינינו, אין בי שמץ של ספק שהתגברתי על מ' (את יודעת את זה כשאת מאבדת עניין בתמונות שהאקס שלך מעלה לפייסבוק), אז למה אני לא מסוגלת להגיד לו שלום כמו בנאדם?
לא רציתי להודות בזה, אבל האמת הייתה ברורה לי כמו שערה עיקשת בין זוג גבות מסודר למשעי: זה לא הוא, זאת אני. אני, שהייתי עננת מרשמלו דביקה ותלותית, שהתנהגתי לידו כמו ילדת הפוסטר של גן שושנה, שהחלפתי את כישוריי הפיתוי שלי באינטונציה תינוקית שגובלת בפיגור שכלי.
המחשבה על הבחורה שהייתי כשהיינו יחד עוררה בי סלידה כה עזה, שאפילו התספורת האופנתית, הזוגיות היציבה והחיים המשגשגים שלי בתור אדם בוגר הצטמקו לידה. פייר? התביישתי. רציתי לקבור את עצמי עמוק מתחת לאספלט האפרורי. הרגשתי שלא משנה כמה מתוחכמת, שנונה ואטרקטיבית אהיה, לנצח הוא יראה בי את הסמרטוטית הדהויה וחסרת הביטחון שהייתה החברה שלו לפני חמש שנים.
הפחד שהוא יזרוק אותך גובר על הכבוד העצמי
יכול להיות שהגזמתי. אחרי הכל, חיבוק מנומס לא היה הורס את החיים המאושרים שבניתי לי מאז שנפרדנו, ובטח שלא מקלקל לי את הפן. העניין הוא שהבטחתי לעצמי למחות כל זכר לבחורה הפתטית שהלכה ומחקה את האישיות שלה לטובת גבר. ידעתי שברגע שאסתכל לו בעיניים ישתקפו אליי כל התכונות האיומות שמהן ברחתי בשנים האחרונות: תלותיות, אובססיביות, פחדנות, ילדותיות ודיכוי עצמי עיקש. כנראה שעל עצמי עדיין כעסתי.
לזכותו של מ' המסכן ייאמר שהוא לא אשם בהתנהגות ההרסנית שאימצתי באותה תקופה. הוא לא ידע שבתסריט הפרנואידי שלי, החבר החתיך והחכם עוזב את החנונית המתוסבכת ברגע שהיא מתחילה להאפיל עליו. חשבתי שמצאתי אסטרטגיה גאונית: לאט ובשיטתיות התחלתי להוריד את מינוני השנינות והאסרטיביות שלי למינימום הנדרש, לדבר אליו בקול מתקתק ומתיילד, ולטפח בקנאות את תדמית הנסיכה הקטנה והחמודה שלא מסוגלת לפגוע בזבוב. הפחד להיזרק טשטש את השאריות האחרונות של הכבוד העצמי. לא אהבתי את מי שהפכתי להיות, אבל אהבתי אותו יותר מדי בשביל שזה יפריע לי.
"צ'וצ'ו, קוקי מתגעגע"
לסיפור העצוב הזה יש הפי אנד (אחרי הכל, אני כותבת את השורות האלה מהמיטה של אהובי הנוכחי תוך בליסת סושי), וגם מוסר השכל. ראשית, תמיד כדאי להיראות נהדר כשאת בסביבת המחייה של האקס המיתולוגי. שנית, למרות שהפיתוי חזק – אנחנו צריכות להפסיק להתנהג כמו מפגרות.
מאז הפרידה הטרגית הפכתי לרדאר לאיתור סמרטוטיות בהתהוות. ראיתי בחורות שוות ומשכילות מדקלמות לפרטי פרטים את התפריט היומי שלהן באוזני הבנזוג, ואז מגלגלות עיניים ואומרות בילדותיות: "צ'וצ'ו, קוקי מרגישה שמנה!"; שמעתי נשים מבוגרות עם קריירה מפוארת אומרת ל"חמודי" שהן כבר יבואו הביתה "לאכול אותו" – והן לא דיברו אל הילד שלהן; פגשתי חברות שנחשבו בעבר לפאם פאטליות קשות להשגה, והיום מתרפקות על החבר ומדברות על עצמן בלשון זכר ("אני עייף", "אני מתגעגע", אני אוהב אותך") ובאוצר מילים שהיה מביך אפילו את דורה. למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? ראיתן פעם גבר מתנהג ככה? גבר שאשכרה הייתן רוצות לצאת איתו?
זה אולי נראה לא מזיק בהתחלה; קצת בייבי טוק במיטה, סאשן גיפופים דביק בציבור, קיצוץ בערבי בנות לטובת כירבולים עם לאבי-דאבי, ולפני שאתן שמות לב – הזוגיות הבוגרת והבריאה שלכן הופכת למערכת יחסים לקונית, לא מאתגרת, ומעוררת סלידה בקרב הבריות.
במילים אחרות, אל תזרקו את הרומנטיות לפח, אבל תעשו לעצמכן טובה ותנו לבחורה שהייתן בדייט הראשון להבליח מדי פעם. זוכרות אותה? אישה אמיתית, סקרנית, עם חוש הומור וביטחון עצמי. כזאת שזוכרת שהשם של הגבר שמולה הוא אייל ולא מושמוש.