אני ובעלי נשואים שבע שנים. יש לנו שני ילדים.

יום אחד, במקרה, בעלי השאיר את המייל שלו פתוח במחשב הביתי. לרוב אני מיד מעבירה את המייל לחשבון שלי, אבל משהו תפס לי את העין והתחלתי לפתוח מיילים. מצאתי הודעות מנשים ששלחו לו תמונות חושפניות ומלל שאינו משתמע לשתי פנים.  

כשבעלי חזר מהעבודה, הראיתי לו את כל מה שמצאתי. הוא ניסה להכחיש, להצדיק ולהסביר את עצמו, אבל בשלב מסוים הודה בהכל: הוא סיפר לי שהוא מנהל שיחות מיניות עם נשים בצ׳אטים ושהוא מחליף איתן תמונות חושפניות, וגם שהוא נוהג לצפות בפורנו במשך שעות ארוכות במהלך הלילה, כשאני ישנה. הוא טען שהוא חסר שליטה בכל מה שקשור לדברים האלה, ושהוא מרגיש שהוא צריך עזרה. הוא אמר שמשהו בו שמח שגיליתי את זה, כי הוא מאוד סובל מההתנהגויות האלה שלו.

שכבתי איתו כי פחדתי שאחרת הוא ילך לנשים האחרות

אני מודה, בהתחלה חשבתי להתגרש ממנו. אלא שאז נזכרתי בכמה שהוא אבא טוב לילדים, ובעצם, הוא גם בעל טוב - עד כדי כך שכלל לא חשדתי בו. החלטנו לנסות טיפול זוגי, אבל שנינו הרגשנו שזה לא הכיוון. התחלתי לקרוא באינטרנט על התמכרות לצ'אטים, פורנו ומין, וזיהיתי שזו כנראה הבעיה שלו. הבנתי שיש לו מחלה שהוא לא שולט בה, ובכל זאת הרגשתי נבגדת ומטומטמת שלא ידעתי מה קורה מתחת לאף שלי. הגענו יחד לאתר של מרכז המתמחה בטיפול בהתמכרות למין, פנינו אליהם והתחלנו טיפול – כל אחד עם מטפל משלו.

אחרי חודש עשינו מפגש מרובע עם המטפלים של שנינו, ואז בעלי סיפר לי שהוא לא רק מנהל צ'טים מיניים – לפעמים הוא גם נפגש עם נשים אחרות ושוכב איתן. הרגשתי מושפלת, מרומה, נגעלת ומזועזעת – אבל מצד שני הרגשתי הקלה. לאורך כל החודש הזה הייתי עסוקה במחשבות ובתהיות האם יש עוד דברים שהוא לא סיפר, והחשיפה שלו אפשרה לי סוף סוף להתחיל להאמין שיש כנות ביננו. דרשו משנינו לעשות בדיקות דם למחלות מין. זה היה משפיל וכואב, אבל זה עזר לי להבין באיזו סכנה הייתי. היה לנו מזל שלא נדבקנו בשום דבר.

התחלתי לשאול את עצמי אם הוא הלך לנשים אחרות כי אני לא הספקתי לו. מצאתי את עצמי מקיימת איתו יחסי מין למרות כל מה שידעתי, כי פחדתי שאם אני לא אסכים הוא יחזור לנשים האחרות. נגעלתי מעצמי שאני מוכנה להיות במצב הזה. במהלך הטיפול שעברתי, המטפלת עזרה לי להבין שההתמכרות שלו למין לא קשורה לצורך מיני מוגבר או לחסך בריגושים בזוגיות, אלא שזה פתרון גרוע לכאב רגשי עמוק. המטפלת שלי נתנה לי לגיטימציה להפסיק כל קשר מיני עם בעלי, עד ששוב יהיה לי מתאים.

כשהתחלתי את הטיפול, לא הבנתי - אם זה בעלי שחולה, למה אני צריכה לעבור טיפול? מאוד כעסתי שציפו ממני לבוא ולעבור את התהליך ביחד איתו. עם הזמן ראיתי כמה אני הייתי זקוקה לתמיכה ולהכוונה. היה לי צורך במקום שאפשר לדבר בו על הכעסים, על התסכולים ועל תחושת הבגידה. כעסתי מאוד גם על בעלי, כעסתי ופחדתי לכעוס, לא רציתי להבריח אותו שוב לנשים האחרות.

הצטרפתי לקבוצת נשים של מכורים. אנחנו חמש נשים מכל רחבי הארץ, דתיות, חילוניות, צעירות מאוד וגם סבתות. אנחנו נפגשות פעם בשבוע, אבל יש לנו קבוצת וואטסאפ לתמיכה בכל משך השבוע. בהתחלה התביישתי בפגישות, לא דיברתי בכלל, רק הקשבתי. הייתי בטוחה שאין נשים כמוני בקבוצה. די מהר הבנתי כמה יש לי ולהן במשותף, כמה אנחנו יכולות לעזור האחת לשנייה. הבנתי שהמחלה הזאת פוגעת בכולם: משכילים, חכמים, מוכשרים.

גם אם הוא יחזור למין - זה לא סוף העולם

הטיפול לא רק החזיר לי את בעלי, הוא החזיר לי אותי. לפני שהתחלתי בטיפול, לא הייתי מחוברת לעצמי. הרגשתי יותר שורדת מאשר חיה. הייתי אדם שעושה: היו לי רשימות למטלות היום-יומיות שלי, ולא אפשרתי לעצמי דקה לבד בלי עשייה. פחדתי להתחבר לרגש כי למדתי בגיל צעיר שרגש הוא דבר מסוכן.

ההתמכרות פגעה קשות באמון שלי בבעלי, אבל היום אני יודעת שאם בסוף הוא יחזור לשימוש במין, לי יש אופציות. זה לא סוף העולם עבורי. אני אמשיך לחיות, אפילו אם אתגרש. הידיעה הזו מאפשרת לי להרפות, ולא לחפש אותו כל הזמן.

בעלי ואני למדנו לתקשר אחד עם השני, להיות כנים, להקשיב ולכבד. למדנו להכניס מקורות תמיכה חיצוניים לחיים שלנו, כדי שלו נהיה תלויים רק האחד בשנייה. למדנו לא להתרגש אם השני מצוברח: זה שלו, ולא שלי.

היום אני יכולה להגיד שטוב לי בחיים. למדתי לאפשר לעצמי ליהנות. למדתי שאני לא אחראית לכל העולם, אלא רק לעצמי - ובמידה גם לילדים שלי. למדתי לאהוב את עצמי. למרות שמבחינה אובייקטיבית לא הרבה השתנה - יש עדיין ויכוחים עם הילדים, יש עומס בעבודה, יש ריבים זוגיים - בכל זאת הכל נראה אחרת.

* הכותבת ובן זוגה טופלו במרכז קשרים לטיפול בהתמכרויות התנהגותיות, המתמחה בטיפול בהתמכרויות למין