בשבוע שעבר נפגשתי לקפה עם חברה טובה. קוראים לה יפעת, והיא ברונטית מהממת בת 33 ומנהלת פרויקטים בחברת הייטק. יפעת מחפשת גבר בטירוף, אבל מסיבה כלשהי, היא מוצאת בדרך כלל רק קוסמים (כאלה שמזיינים ונעלמים). זה היה למחרת דייט ראשון ומוצלח (מבחינתה), ואני הגעתי על תקן החברה הטובה עם הזיפים, כדי לשמוע את כל הפרטים הקטנים וחסרי המשמעות שרק בחורות יודעות לרדת אליהם.
אני מסכים עם גברים שטוענים שכל הניתוחים האלה עושים חור בראש, אבל אני אוהב להשתתף בהם. מבחינתי זו דרך טובה לאסוף מל"מ (מודיעין למטרות מבצע), ולנסות להכיר טוב יותר את דרך המחשבה הנשית.
כשהתקרבתי לקפה, ראיתי מרחוק את יפעת מסתובבת בין השולחנות, מרותקת לבלקברי שלה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהיא מורעלת על העבודה, אבל מהר מאוד הבנתי שהיא בעצם מודדת משהו עם המכשיר, כאילו הייתה איזה מיסטר ספוק שמנסה לקבל נתונים על הכוכב שעליו נחת כרגע.
אחרי שהתיישבנו בשולחן שהיא בחרה, הבנתי דבר מטריד: יפעת חיכתה לטלפון, ולכן בחרה את השולחן על פי רמת הקליטה הסלולרית שלו. אני נשבע לכם שזה קרה במציאות: ישבנו שם שעה, ובמהלכה, למעט התקנת צלחת לוויין על הראש, היא עשתה הכל על מנת להיות זמינה. בדקה 12 פעמים אם יש הודעה חדשה בפייסבוק, נכנסה 10 פעמים לקפה דה מרקר, ושיא השיאים: שלחה לעצמה פעמיים ס.מ.ס וביקשה ממני להתקשר אליה, כדי לוודא שהמכשיר זמין.
אחרי שהבנתי ממנה שהבחור לא לוחם בשייטת, כדי לפסול את הסיכוי שהוא נפצע בתקרית המשט, וגם לא מטייל בצפון אמריקה, כדי לשלול את האפשרות שהוא נטרף על ידי דוב גריזלי, העזתי לומר בטון נוזף "יפעתוש, תירגעי. אם הבחור היה רוצה, הוא היה מתקשר". "לא זה הבלקברי הזה, הוא דפוק, אי אפשר לסמוך עליו, הוא עושה לי בעיות", היא ענתה, כנראה מתוך תקווה שהספקתי לשכוח את עשרות הפעמים שראיתי אותה מרותקת ככה באובססיביות לטלפון אחרי דייט.
למחרת היא כבר נטרפה לגמרי. הייתי צריך לשכנע אותה בצעקות שלא להתקשר לסלקום כדי לברר אם היו בעיות קליטה במנוי שלה ב-48 השעות האחרונות, ואחרי שלושה ימים שהבחור לא יצר קשר – לא בדיבור, לא בכתיבה, לא בעשן וגם לא במורס – הרמתי ידיים. כבר לא היה לי כוח לומר לה כמה היא מהממת, ולהסביר לה שאם הוא היה בעניין, הטלפון היה מצלצל. רוצים לדעת למה? כי הפסקתי להאמין שמישהו בכלל יכול לרצות אותה. האישה המדהימה הזאת, שאני כל כך אוהב ומעריך, הפכה לנגד עיניי לסמרטוט שלא הייתי מנקה בו את האופנוע שלי. מה לעשות, גברים רגישים מאוד לבושם מכבה הליבידו שנקרא "ייאוש".
דרוש: עמוד שדרה
אני לא צריך את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשביל להבין עד כמה רחבה התופעה. נשים איכותיות, מקסימות וחזקות הופכות לחסרות עמוד שדרה בגלל גבר. מרבית ידידותיי הטובות אינטליגנטיות ונראות טוב, ורוב הזמן הן מתגוננות מאחורי קריירה מזהירה, בגדים אופנתיים ואיפור של מאק, נשבעות בשיא הקלאסה שטוב להן ככה ושהן לא מחפשות. אבל מספיקה נוכחות של זכר בודד ואטרקטיבי בסביבה שלהן, כדי למוטט את התדמית שהן מתאמצות כל כך לבנות. הן הופכות לבחורות שאפילו אני לא מצליח לתת להן ריספקט, גם אם לא קל לי להודות בזה. ואם אני, חבר שלהן, מרגיש שאני הולך ומאבד הערכה, מה יגידו הגברים המסכנים שנופלים עליהן?
תראו, אני מבין שקשה להיות רווקה מעל גיל 35. אובדן האמון בגברים, הפגיעה בביטחון העצמי והפחד מלהפוך למאכילת להקות של חתולי רחוב גורם להן להתנהל בלחץ, לפעמים על גבול האי-רציונלי. הן מרגישות שהיצע הגברים הולך וקטן, מאבדות כל תקווה לזוגיות, נכנסות לדיכאון ומפתחות התנהגות מוזרה שבסופו של דבר רק מרחיקה מהן את מה שהן מחפשות (תאמינו לי שגברים מזהים את הלחץ הזה מהר מאוד ובורחים כל עוד נפשם בם). אפילו מאתרי ההיכרויות ברשת הן כבר מיואשות. אבל מי יכול להאשים אותן בעידן שבו גם "פייסבוק" הפך מזמן ל"פייסשוק", וששוק ה"פנויים פנויות" הפך ל"בלויים בלויות"?
אין מנטרל משיכה יותר גדול מלחץ
אני שומע מהן אינספור משפטי דיכאון. "אני אזדקן לבד", "פספסתי את הרכבת", "למה לא התפשרתי על תומר לפני 8 שנים?" ועוד פטפוטים על טיימר שרץ אחורה. חברותיהן למחנה לא מאחרות להתייצב עם משפטי עידוד. "מי צריך גברים?", "אם הוא לא חכם מספיק להבין איזה נכס נפל לו לידיים, הוא לא שווה את זה", "את מוצלחת, וזה מאיים על הגברים שיוצאים איתך" ועוד הפתעות. אני שומע את זה, ולא יכול להאמין. מי מאוים? איזה מוצלחת?
למרות שמדובר בבחורות שוות אחת אחת, אני ממש לא משוכנע שההתנהגות שלהן בדייט משקפת את זה. בטח תגידו שהן מרשות לעצמן להיות נואשות רק לידי, בעוד שלבחור אין בכלל מושג כמה הן לחוצות. ואני אומר בולשיט. כי אם את חושבת שלא רואים עלייך שאת מתנהגת ככה כשהוא לא באזור, אז את טועה. אין מצב שבחורה שמחכה לטלפון אחרי דייט עם לוויין של נאס"א על הראש בתור כובע, תקרין בדייט את הנינוחות, העצמאות, המסתוריות, האלגנטיות והחמקמקות שאנחנו מחפשים בפרטנרית לחיים.
גם אני רווק, וגם אני מכיר את הלחץ שנוצר בגיל מבוגר יחסית. את תחושת החולשה, השובע והגועל אחרי כל כך הרבה שנים של דייטים. ובכל זאת, לא תראו אותי משנה את מסלול הריצה שלי לאזור מגוריה של מישהי שיצאתי איתה, לא אורב בשיחים עם ענפים מחוברים לראש וגם לא יושב באופן מקרי לחלוטין בבית הקפה השכונתי שלה.
גם לי יש סיבות להיות לחוץ. אני מודע לגילי המתקדם, והלחץ הנפשי ההולך וגובר לא פוסח עליי. גם אני צריך לגרד מעליי אמא פולנייה שרוצה נכדים, וגם אני מקנא כשאני רואה זוגות שמטיילים עם עגלות בפארק (אל תטעו, אני ממש לא רוצה להיות מאלה שעושים ילד בגיל 60). ולמרות כל אלה, אני דואג להרגיע את עצמי בכל פעם מחדש, לנטרל את הלחץ שמחרב כל חלקה טובה. רוצים לדעת למה? בגלל חוק בלתי כתוב, חוק המשיכה. מי שנמצאת מספיק זמן בשוק צריכה כבר לדעת שאין דבר שיותר מנטרל משיכה מאשר לחץ. גם לבחורה שיוצאת עם גבר שמקרין שהוא מוכן לזרוק הכל בשבילה, כולל את החתולה הזקנה והאהובה שלו, הייתה נדלקת איזו נורת אזהרה שצועקת לה לברוח.
קודם כל תירגעי
הנה העצה שיש לי לתת לך, חברה שלי. בשביל לתפוס גבר את צריכה להפוך קצת לגבר, או לפחות להיכנס לו לראש. תביני, גברים נמשכים לבחורות שלא סופרות אותם, בחורות עצמאיות שיש להן חיים. הם צריכים לדעת שהאישה שהם בוחרים לחיים תהיה מספיק חזקה בכוחות עצמה, ולא תהפוך לנטל בהמשך הדרך. אז אולי תורידי קצת לחץ?