שיחת הרגעה שניהלתי עם חברה טובה שנמצאת בסטרס לא קטן כי היא עומדת לחגוג השנה את יום הולדתה ה-30 הבהירה לי נקודה די מפתיעה: זה מאוד כיף להיות בת 30 פלוס. כי אם כבר להיות רווקה – עדיף להיות בתחילת העשור הרביעי מאשר בשנות ה-20. ויש לי יופי של נימוקים.
שברון לב של גיל 26 הוא הרבה יותר דרמטי מבגיל 30 פלוס
אני מודה: גם אני יודעת שרווקה בגיל 30 נשמעת כמו בדיחה עצובה ומדכאת במיוחד. ואני גם יודעת שלבחורה בת 26 נטולת חבר מציקים הרבה פחות אם מישהו זורק אותה, או לא מתקשר אחרי הדייט הראשון/שני/שלישי או סתם לא מעוניין בה. אז מה כל כך טוב בלהיות רווקה מתבגרת? או – הסיבה היא שרווקה צעירה לוקחת את שברון הלב הרבה יותר קשה ממה שאני וחברותיי לשכבת הגיל לוקחות את זה.
רוצה שנתאהב? תתחיל להזיע
אבל הזמנים השתנו. עברנו דירה, הפסקנו לאסוף רהיטים מהרחוב, והרגשות שלנו כבר לא מתעוררים בכזאת קלות. מעלמות צעירות עם עור מתוח ולב נוח למניפולציה הפכנו לנשים אמיתיות עם תהיות על בוטוקס, אבל עם לב אמיץ. כיום כבר לא קל בכלל לסחוף אותנו לסיפור אהבה סוער, ואט-אט אנחנו גם משתחררות מחלום הבאד בוי שגם עשה לנו את המוות, וגם גרם לרובנו לפספס לא מעט בחורים טובים במהלך השנים.
האם אנחנו מפספסות את האחד?
אז כן, אולי אנחנו אפילו מפספסות את האחד והיחיד שלנו, אבל בינינו? באופן אישי אני מעדיפה להמשיך ככה, ולא להתרגש יותר מדי מכל אחד שעושה קולות של מעוניין. אתה רוצה אותי? תעבוד קצת, תזכה באמון שלי, ואז הלב שלי ייפתח. יכול להיות שאני מפספסת כמה בחורים טובים על הדרך, אבל ככה לפחות אני יודעת שהבחור מעוניין באמת, ולא בורח עם הקושי הראשון. התוצאה היא קשר אמיתי יותר עם בסיס איתן יותר. אז נכון שבגלל מדיניות הקשחת הלב יש פחות רומנים לוהטים ואהבות, אבל בסופו של דבר, גם ככה צריך רק אהבה אחת.