דפיקה בדלת. את ניגשת לפתוח, על המפתן עומד לו עלם חמודות עם זר פרחים ובונבוניירת שוקולדים בצורת לבבות. הגברבר מבקש ממך להתארגן כי יש לכם הזמנות למסעדה הכי רומנטית בעיר. את מתמוגגת מאושר ושואלת את עצמך: "למה מגיע לי כל הטוב הזה?". התשובה: זה לא שלא מגיע לך, אבל זה לא באמת קרה. זאת הפנטזיה שלך שמדברת. אחרי הכל, את לא חיה בסרט הוליוודי, ואפילו לא בארצות הברית, כך שאין סיכוי שהתרחיש הזה יתממש במציאות. ותכלס, מי בכלל רוצה את כל הסכרין המזוקק הזה בחיים שלה? אין לנו בעיה עם קצת רומנטיקה, אבל הבעיה עם ולנטיינ'ז דיי זה שהוא לא קצת רומנטיקה, אלא סופגנייה אמריקאית חלולה, מלאה בשמן וסוכר, במסווה של רומנטיקה. אנחנו ישראליות, אנחנו מעדיפות חומוס.
רווקה יקרה, כיף לך בארגז החול שלך?
מיהו למעשה אותו ולנטיין הקדוש, הנודניק הזה, שבגללו אנו נאלצות לחטוף בפרצוף את התזכיר שאין לנו זוגיות (או שיש לנו אחת, ושאין לנו שום עניין להשקיע בה)? ישנן מספר השערות לגבי זהותו של הקדוש. אגדה אחת מספרת שהוא היה כומר שמרד בשלטון שאסר להשיא זוגות צעירים, והמשיך לחתן אותם בסתר. אגדה אחרת טוענת שהוא בכלל עסק בהברחת נוצרים מהכלא הרומאי, והאחרונה גורסת כי הוא היה אסיר ששלח לאהובתו מכתב, שעליו חתם: "מוולנטיין שלך", רגע לפני הוצאתו להורג. האגדה על ולנטיין הקדוש הופרכה באופן בלתי נמנע והפכה לגדולה מהמציאות, כאשר יום הוולנטיין הפך ליום של חגיגת האוהבים בעולם המערבי. בפועל, מדובר בתירוץ עבור כל הנשים לבקש עוד מתנה מהגבר שלהן, או לחלופין להתלונן על כך שהוא שוב שכח לעשות עבורן משהו מיוחד ביום האהבה.
למרבה השמחה, הזוגות בלבנט לא באמת מייחסים חשיבות לוולנטיינ'ז דיי. בינינו, אם התקשורת ומערך יחסי הציבור המשומן לא היה דוחף לנו את זה דרך הנחיר, אף אחד לא היה ממש זוכר את היום הזה. ישראלים, כך נדמה, מעדיפים את פסטיבל אהבה בצמח בט"ו באב מאשר את המתקתקות הזו של האמריקאים.
אם כבר, הציבור היחיד ש"חג האהבה" הזה אכן משפיע עליו הוא ציבור הרווקות. לסינגליות יש מספר ימים בשנה שבהם הן מרגישות שזו חובתן המוסרית לקטר על עצם רווקותן: הסילבסטר, יום ההולדת שלהן וולנטיינ'ז דיי. כשאת רווקה, הייאוש נעשה הרבה פחות נוח בימים האלה, וכולם לפתע מסתדרים בזוגות מלבדך. אין פלא אם כן, שהיום הוא אחד מימי המרמרה הרשמיים של כל הרווקות, יום שבו הדשא של השכן ירוק, בעוד שאת שקועה עמוק בתוך ארגז חול.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני קוראת לביטולו המיידי של ולנטיינ'ז דיי. רבאק, לא מספיק שהאמריקאים תרמו משמעותית להגדלת האחוריים הקולקטיבים שלנו ולמצב העו"ש החיוור, ניתן להם גם להפוך אותנו לרכיכות קיטשיות בהשראת הקומדיות הרומנטיות שלהם? מה דעתכם להתכנס איתי בכיכר כזו או אחרת, למחאה קולקטיבית שתדרוש לוותר מראש על חוסר התענוג הזה? זה לא אומר שלא נוכל לתקוע בונבוניירה ממולאת בתותים או לקנות לעצמנו משהו קטן, כן? רק בלי כל האג'נדה המטופשת מאחורי.
>> דברים שלמדנו על אהבה מ"האח הגדול"
לא בא לך על בונבוניירה, אבל שמלה במחיר שפוי תעשה לך טוב? היכנסי ל-StyleRiver