| שי־לי, 40, עורכת דין ,15 שנה עם נתי |
היינו חמש שנים ביחד, בני 30, ואני הרגשתי שאני ממש רוצה ילדים. לנתי היה קשה להתחייב. הרי להיות אבא ואמא זה לנצח, גם אם הזוגיות לא מחזיקה מעמד. שאלתי אותו: "מה עוצר אותך, אתה רוצה לצאת עם נשים אחרות?" והוא ענה: "אני לא רוצה להתחייב שאני אף פעם לא ארצה". המשפט הזה לא איים עליי. הבנתי אותו. בדיוק לפני זה הוא היה עם חבר שלו בחו"ל, נסעו לחופשת בנים, ובזמן הזה היה לי סטוץ. כשסיפרתי לו על זה הוא נרגע, כי מתוך הפחד שלו שהוא לא יצליח להיות מונוגמי, פתאום הוא קלט שוואלה, גם אני לא כל כך מצליחה. הוא לא התייחס לזה כאל: בגדת בי. הוא לקח את זה למקום של: אף פעם לא חשבתי שגם נשים מרגישות ככה, שגם להן קשה עם האחד והיחיד לנצח.
אם ישאלו אותו, הוא יגיד שמה שעניתי לו באותו רגע זה שגם אני לא רוצה להתחייב שאני אף פעם לא ארצה לצאת עם גברים אחרים. אני לא זוכרת שעניתי ככה, אבל זה בסדר שככה הוא סגר לעצמו את הסיפור הזה.
>> הצד של נתי: "נמשך לאשתי בטירוף. הפתיחה של היחסים רק הקצינה את זה"
התחתנו בחתונה רבנית, זה היה בלחץ האימהות שלנו, אנחנו לא רצינו.
רצינו להתחתן ביום העצמאות! יום חופש שהוא יום חול וכולם פנויים. אבל זה היה ספירת העומר והרבנות לא הסכימה. אז מצאנו רב רפורמי שכן הסכים. אמא שלי וגם אמא של נתי לא היו רגועות, הן הרגישו שאנחנו לא נשואים באמת. אז בנוסף עשינו טקס קטן ברבנות. היום אנחנו אומרים לעצמנו, בשביל מה הייתה השטות הזאת? אולי נתגרש רק כדי לגרש את הרבנות מחיינו.
התחתנו כשהייתי בחודש רביעי. היה לי כל כך הרבה סיפוק מלהיות אמא שהרגשתי שאני כבר לא צריכה קרבה גופנית נוספת. כל התשוקה המינית שלי נעלמה. מצאנו את עצמנו עם שני ילדים קטנים וכמעט לא עושים סקס. הוא נשאר עם הליבידו שלו ואני, משהו השתנה אצלי, לא רציתי סקס וזה לא הפריע לי בכלל. קיבלתי כל כך הרבה מכל התחומים האחרים שלי בחיים, מהעבודה, מהילדים, חברות, תחביבים. הכול היה לי. גם מהזוגיות הייתי מרוצה, הרגשתי מאוד מסופקת.
ואז, יום אחד נתי עשה לי שיחה. אמר לי: "תקשיבי, זה לא יכול להימשך ככה, אני לא רואה את עצמי בנישואים אפלטוניים, זה לא משהו שיכול לעבוד לי." לקחתי לעצמי זמן לחשוב על זה, שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות כדי להעיר את עצמי. התחלתי להסתכל על גברים אחרים. כתבתי הודעות לכמה אנשים בפייסבוק, ממש הרגשתי שיצאתי לציד, שאני מחפשת מישהו שיעיר אותי. היו אחד או שניים שהתחלתי להתכתב איתם, ולא יצא מזה כלום. ואז נזכרתי במישהו שהייתי מאוהבת בו ממש מזמן, בתחילת הצבא, והוא לא היה מאוהב בי. הקשר התנתק ושנתיים אחר כך הוא פגש אותי שוב ופתאום נדלק עליי. יצאנו שבועיים–שלושה, אבל זה היה בתקופה שלא הייתי פנויה רגשית. כשחיפשתי איך להעיר את עצמי נזכרתי בו, שלחתי לו הודעה והתחלנו להתכתב, ולאט לאט זה הפך להיות התכתבות ארוטית־מינית, עם הרבה תשוקה.
שיתפתי את נתי. שאלתי אותו: "יפריע לך אם אני מתכתבת עם גבר אחר? זה מדליק אותי, מעורר אותי, מכניס לי פלפל." אפילו הראיתי לו חלק מההתכתבויות והוא אמר שלא מפריע לו. ככה זה נהיה יותר חם מרגע לרגע והחלטנו להיפגש. באתי לנתי ושאלתי באגביות: "אז מה אתה אומר שנפתח את הנישואים?" כבר היה לי את הבחור הזה על הכוונת ונתי לא ידע, כלומר הוא ידע, אבל לא ידע כמה אני רצינית. הוא אמר יאללה, סבבה, אבל לא חשב שאני מתכוונת לממש את זה. הוא חשב שזו שיחה תיאורטית, אבל אני הייתי מעשית ומאוד מהר הקשר עם הבחור התפתח לרומן במציאות. בהתחלה זה עשה מאוד טוב. הייתה לי התעוררות שהבאתי אותה גם הביתה, זה עשה בדיוק מה שרצינו שזה יעשה, זה היה ממש ירח דבש, אבל מהר מאוד זה זרם לכיוון אחר. זה לא היה פוליאמוריה, כי ככל שיותר התאהבתי בו ורציתי אותו, כך פחות רציתי את נתי. הרבה זמן הסתרתי ממנו כמה זה רציני. נפגשתי איתו הרבה פעמים בלי לספר, היו יותר פעמים שנתי לא ידע עליהן מאשר הפגישות שהוא כן ידע. הסתרתי מה אני מרגישה באמת, הקטנתי מאוד את החשיבות של הקשר הזה. פחדתי, לא רציתי לפגוע בנתי. זה נמשך שנה, ואז משהו קרה, ונפל לנתי האסימון. הוא קלט איזו מחווה שעשיתי עבור אותו בחור, והייתה לנו שיחה מאוד קשה. היה משבר רציני. ממש. ובתוך כל המשבר הזה הרגשתי שזה הזמן לעשות עוד ילד, לא יודעת להסביר את זה. נכנסתי להיריון מנתי, בוודאות מנתי, והבחור ההוא לא הצליח להכיל את זה. הוא אמר שזה ביטוי של קרבה שהוא לא מסוגל להכיל, וחתך את הקשר איתי.
אחרי הלידה הייתי במקום מאוד נמוך. אבא שלי נפטר באותה תקופה, נתי ואני היינו מאוד מרוחקים, וכל מה שרציתי זה רק שהבחור ההוא יחזור אליי. זה הדבר היחיד שרציתי, התגעגעתי אליו, רציתי אותו בחזרה. הגעגועים לאבא התערבבו בגעגועים אליו, וכבר לא ידעתי למי אני מתגעגעת, וממה אני עצובה.
עד אותו זמן לא הייתה לנתי מישהי רצינית, היו לו זיונים פה ושם, לא משמעותיים. באותה תקופה, אחרי הלידה, הרגשתי שהוא במין מקום של – עכשיו אני צריך למצוא מישהי רצינית כי עוד מעט שי־לי תסיים עם השטויות שלה ותחזור לעצמה, ותמצא לה איזה מישהו, וגם אני חייב מישהי כדי שיהיה מאוזן, כדי שיהיה לי יותר קל. הוא התחיל לצאת לדייטים וההתעסקות ביחסים הפתוחים הפכה להיות עניין ראשי בחיים שלו. הוא כל הזמן דיבר עם נשים ויצא איתן, הוא פשוט לא היה נוכח בבית. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. לקחתי אותו לשיחה ואמרתי לו: "תקשיב, אני מרגישה שאתה לא כאן ואני יודעת למה. אתה לא כאן כי אני לא כאן." ואז סיפרתי לו, מאוד בפתיחות, את כל מה שעבר עליי בשנתיים האחרונות והתחלנו טיפול זוגי.
מה שיש ומה שאין
כשנתי התחיל לצאת עם בנות אחרות הרגשתי המון קנאה, זה עצבן אותי, לפעמים לא יכולתי לדבר איתו, נגעלתי ממנו, התרחקתי ממנו ביום–יומיים שאחרי, בעיקר אם הוא שכב עם מישהי. שנאתי אותן, הייתי יורדת עליהן. בטיפול הזוגי התחלנו לשאול את עצמנו מאיפה זה מגיע. בעזרת המטפל הבנו שקנאה היא לא קנאה, יש משהו מאחוריה. ערב אחד, כשנתי היה בדייט עם טלי, פתאום הרגשתי שאני לא מגניבה כמוה. איתה זה כיף וצחוקים, לעשן ביחד וזיון קליל ומגניב. ואני, אשתו, זאת שחוזרים אליה הביתה לכביסה ולכלים ולוויכוחים על הילדים. התחלתי לשתף את התובנה הזו עם אחרים, ולשמוע פידבקים ולקלוט שזאת לא האמת. אני בנאדם מאוד מגניב, כיף להיות איתי, יש לי תחביבים מגניבים, ואני חכמה, ואני שנונה. התחושה של שי־לי שווה נטל ובית, וקושי וילדים, ועבודה וכל הג'יפה היא לא האמת. ברגע שהבנתי שקנאה זו הזדמנות להתבונן על מקום שבו אני לא שלמה עם עצמי, הקושי הזה נעלם.
"מסיבת סקס, מה כבר יכול לקרות שם? יש אולם אחד קטן שאפשר לעשות בו סקס בפומבי, פעם זה היה מרגיש לנו ביג דיל, היום זה כבר ממש לא"
יש אצלנו זכות וטו, אבל לא השתמשנו בה לגבי אנשים אלא לגבי אירועים. היה אירוע שידעתי שמי שהיה אז הבנזוג המשני שלי גם יהיה בו, ורציתי ללכת, לא כדי לחוות איתו חוויה, יותר עבור עצמי. זה היה בתחילת דרכנו בעולם של הפסטיבלים, ואמרתי לנתי: "תשמע, אני רוצה ללכת לבד." והוא אמר: "אני מבקש שלא תלכי. אני לא מסוגל להכיל את זה, רק לדמיין מה יכול לקרות לך שם, איזה חוויות את יכולה לחוות שם." זה היה בעצם וטו. ולא הלכתי. יכולתי להתעקש, כן? יכולתי להגיד לו שאני הולכת. אבל לא הלכתי. עוד דוגמה, כשעוד הינקתי הייתי די מקורקעת והייתה מסיבת סקס ונתי רצה ללכת. אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא ילך, שאני רוצה שנלך יחד למסיבת הסקס הראשונה שלנו. כאילו, אני לא אהיה מקורקעת פה בבית עם תינוקת שיונקת ואתה תלך למסיבה לבד, כשלא היינו אף פעם במסיבה כזאת ביחד. והוא קיבל את זה. וחיכה.
עכשיו אנחנו הרבה יותר משוחררים. כבר עברנו חוויות עם עצמנו, עברנו חוויות עם אחרים, כל אחד לבד ושנינו ביחד וכל אחד עם מישהו אחר. היינו בפסטיבל שיש בו מרחב של עירום וזה פתח אצלנו המון. מאז אנחנו הרבה יותר קלילים וחופשיים וזה כבר לא עניין גדול. כאילו, מסיבת סקס, טוב, מה כבר יכול לקרות שם? יש אולם אחד קטן שאפשר לעשות בו סקס בפומבי, מה העניין הגדול? פעם זה היה מרגיש לנו ביג דיל, היום זה כבר ממש לא.
הקושי העיקרי שלי הוא שאני מרגישה לפעמים שזה על חשבוני, בקטע הלוגיסטי, כי זה לא שהוא יוצא עכשיו לבלות ואני עושה לי אמבטיית קצף או רואה את הסדרה האהובה עליי בטלוויזיה. הוא יוצא לבלות ואני מתקתקת פה שלושה ילדים קטנים וזה קשה לי. ברגעים האלה אני לפעמים אפילו שונאת אותו. למרות שזה סימטרי לגמרי, כי יש את הימים שאני יוצאת והוא מתקתק שלושה ילדים. ויש בזה דיסוננס כי אני עושה בדיוק את אותו דבר שהוא עושה, וכשהוא עושה את זה אני מקנאה. זאת אומרת אני מרגישה את הקושי בעצמי אבל לא חוסכת את הקושי ממנו.
היום, כשהוא חוזר אחרי שהוא יצא עם מישהי, עדיין יש לי איזה כיווץ, אבל אני יודעת בדיוק על מה זה יושב, אז אני עושה שיחה עם עצמי ומשחררת את זה, ומתחברת מחדש לאהבה שלי לנתי, ואז אני יכולה לקבל אותו אליי למיטה.
"למדתי שסקס עושים עם חשק. אני לא חייבת לנתי בגלל שאני אשתו. פשוט יש בינינו חוסר תיאום, ואם אנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד, אז צריך ללמוד לחיות עם הפער הזה בשלום"
אני לא צריכה הרבה סקס. אני גם לא עושה הרבה סקס עם עצמי, אני לא מאוננת הרבה. אני לא זוכרת את עצמי כמעט אף פעם במצב של – אני חרמנית, אני חייבת סקס, אחרת אני אתחרפן. יש לי חברות שזה כן ככה אצלן, גם עכשיו, כשהן בנות 40, הן עושות סקס בתדירות גבוהה. אני לא. אני לא צריכה סקס כמעט בכלל. אני צריכה מגע, אני יכולה להתלטף ולהתמזמז עם הילדים שלי במובן האפלטוני של זה וזה יספיק לי.
למדתי במהלך הטיפול הזוגי שסקס עושים עם חשק. ואני לא ספקית סקס של אף אחד. כשיש לי חשק, אני עושה. וכשאין לי חשק, אני לא עושה. אני לא חייבת לנתי בגלל שאני אשתו. למדתי להבין שזה בסדר להיות כזאת. זה לא אשמתי שאני כזאת. זה לא אשמתי שמי שמולי צריך יותר. זה לא שאני לא בסדר כי אני צריכה ממש מעט, והוא לא בסדר שהוא צריך ממש הרבה. זה פשוט שיש בינינו חוסר תיאום, ואם אנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד, אז צריך ללמוד לחיות עם הפער הזה בשלום.
לקח לי הרבה זמן להבין שזה בסדר שתשוקה מטורפת וסקס לפנתיאון הם לא בזוגיות המשותפת שלנו, אלא בחוץ. לפתוח את הנישואים זה לאפשר לו לקבל מעוד מקורות את הסיפוק המיני שהוא צריך, את המגע האנושי שהוא צריך, את הצורך הזה שמישהי תצטרך אותו. יש תקופות שהוא עושה מלא סקס עם בנות אחרות, ואנחנו עושים פחות. אני יודעת שהוא היה רוצה שנעשה יותר כי הוא נמשך אליי ואוהב אותי, ואוהב את הגוף שלי, ואני מדליקה אותו.
כשהוא שוכב עם בנות אחרות, ואני רואה כמה הוא מבסוט, חבל לי שאני לא יכולה לתת לו את זה, ויש איזה פחד שבסוף הוא יעזוב אותי, כי אני לא נותנת לו את מה שהוא באמת צריך ויש מישהי אחרת שכן. אבל אני גם מרגישה שזה עושה לי טוב, כי זה מוריד ממני המון לחץ ומתח ונקיפות מצפון.
אסור להשוות
אני חושבת שאצל נתי הזוגיות היא בעדיפות יותר גבוהה מאצלי, אולי בגלל שהוא נמצא במקום של חוסר. כל הזמן חסר לו. חסר לו זמן איתי, חסר לו סקס איתי, חסר לו כרבולים איתי, חסר לו כיף איתי, חסר לו חסר לו חסר לו. ואני כל הזמן בעודף, אני צריכה יותר זמן עם עצמי, יותר זמן ללימודים שלי, לעבודה שלי, לילדים שלי. מעיק עליי שאני צריכה לפנות זמן כדי שהוא יוכל לחיות בשלום בתוך הזוגיות הזאת. אין לנו כמעט זמן ביחד, פשוט קשה למצוא. אנחנו גם לא חיים באותן שעות, הוא חי מ־11 בבוקר ועד שתיים בלילה ואני חיה מחמש בבוקר ועד עשר בלילה, מה שגורם לנו לא ממש להיפגש. גם שם הצרכים שלנו שונים, כי כשאני מוצאת שעה פנויה, אז הדבר שהכי בא לי זה לקדם משהו. זה יכול להיות משהו שקשור לעבודה שלי, או אפילו לקפל כביסה. העיקר לקדם משהו. ונתי, כשיש לו שעה פנויה, אז הוא אומר: "בואי נעשה משהו ביחד, בואי נתלטף, בואי נדבר, בואי נשב, בואי ננשום קצת ביחד." אני נלחצת מזה כי אני אומרת, אוקיי, אבל מתי אני אקפל כביסה? והוא נעלב כי הוא מרגיש שיותר חשוב לי לקפל כביסה מאשר להיות איתו. אני לא חושבת שזה קשור לפוליאמוריה, לא משנה במה היינו בוחרים למלא את הזמן שלנו, זה היה שם.
הקושי הוא הג'אגלינג. משפחה, ילדים, עבודה, חברים, דייטים, אני לא מצליחה להחזיק את כל הכדורים באוויר, אז כל פעם משהו צריך ליפול.
מה שאני מרגישה שאני לא יכולה להכיל אני שמה בצד.
בהתחלה, הייתה לי הרבה התלהבות מלפגוש אנשים חדשים, בני זוג חדשים, מערכות יחסים ורומנטיקה. אפילו עשיתי סקס בשירותים של מטוס עם איזה בחור צעיר, כשנסעתי עם חברות שלי לחופשה בניו יורק. זו הייתה חוויה מפוקפקת, זה לא היה סקס טוב, אבל הייתי בהתלהבות. היום אני בשלב ההתמחות ומה שאני צריכה זה שקט, לנקות את כל הרעשים ולהתמקד בדברים שחשובים לי. אלו עכשיו הכדורים שאני בוחרת להחזיק. אז לאחרונה החלטתי שאני מורידה ווליום בחלק של הפולי, כדי לפנות את עצמי יותר לעבודה, וחתכתי קשר משמעותי שהיה לי.
אני לא יכולה בלי שום דבר בכלל, כי אז אני לא אצליח להכיל את היומיום והשגרה, צריכה משהו עבור הנפש שלי, אז עכשיו אני יותר מכוונת לכל מיני פסטיבלים וסדנאות של מיניות מקודשת, מפגשים שהם לא מערכת יחסים ארוכה ומחייבת אלא טעימות פה ושם. כרגע עיקר הביטוי של הזוגיות הפתוחה שלי זו האפשרות בתוך המרחבים של הסדנאות לעשות מה שבא לי עם מי שבא לי. זה מה שטוב לי ומאוזן לי, ומקדם ומעשיר אותי. אנחנו לא זקוקים לסימטריה. אולי פעם היינו עסוקים בלהשוות, בלהתנחם ובלקנא, היום אנחנו בעיקר במקום של מה כל אחד צריך וברור לנו שזה לא סימטרי. אם אני עכשיו בתקופה של התכנסות, זה לא אומר שגם נתי חייב. הוא צריך להיות קשוב לעצמו, ולעשות מה שהוא בוחר ומה שהוא מרגיש שהוא צריך.
אין פה הפי אנד. כשפתחנו את היחסים הייתה תקווה שזה יעורר אותי, בשביל שיהיה יותר סקס בינינו. עברו חמש שנים ואין לי יותר תשוקה ממה שהייתה לנו לפני שפתחנו. אז באיזשהו מקום אני מאוכזבת מעצמי, כי למרות כל העבודה העצמית שאני עושה, זה לא עובד. הייתי רוצה להיות מישהי שבא לה מלא סקס, כל הזמן, מישהי שמרגישה שהיא סקסית, שמתעסקת בזה, שחושבת על זה, שבא לה על זה. מישהי שהגבר שלה מגיע הביתה, זורק לה איזו רמיזה סקסית וישר כל הגוף שלה מתעורר, ומחכים שהילדים ילכו לישון כדי שאפשר יהיה לממש את התשוקה הזו. וזה לא ככה. וזה כנראה גם לא יקרה אף פעם, כי זה פשוט לא מי שאני. וזה מה שמבאס, שיש לי בן זוג שהיה מת שאני אהיה כזאת. וזה חסר לו. וקשה לי הידיעה שאני מאכזבת.
אני שומעת את הקול הפנימי שלי שאם אני לא תשוקתית, אז אני פחות אישה, פחות מגניבה, פחות שווה. גם עם פרטנרים אחרים אני מרגישה את אותו הלחץ, להיות האישה הזאת שאני לא. אבל כשאני מתחילה קשר חדש זה יותר קל, כי זה עם מישהו שאני מאוד נמשכת אליו ושמאוד בא לי עליו. ואז אני מתעוררת מינית, אני מישהי אחרת, אני ממש שי־לי אחרת. אבל באיזשהו שלב הקשר מתחיל להיות לי מעיק, אני גם ככה כל הזמן לא מספיקה כלום, אז לפנות זמן לעוד קשר? בהתחלה זה היה שווה את זה אבל אחר כך כבר לא. אני יודעת שנתי גם עושה עבודה עם עצמו ואם ישאלו אותו הוא יגיד שסקס זה כבר מזמן לא חשוב לו, והוא מזמן כבר לא זקוק לזה שאני אמשך אליו בטירוף כדי להרגיש גבר. אני בטוחה שהוא יגיד את זה, אבל אני רק חצי מאמינה לו.
לפני שבוע שמענו את הצד של נתי: "נמשך לאשתי בטירוף. הפתיחה של היחסים רק הקצינה את זה"